אזעקת אמת – פרק חמישי

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

קיוויתי שמה שקרה בליל אמש היה רק חלום רע, אבל מבט חטוף בפרקי הידיים שלי והסימנים הכחולים שהותירו האזיקים, הבהיר שלא מדובר בחלום רע אלא בסרט רע, שהוא החיים שלי עכשיו.
אמנם, ציידו אותי באמצעי הגנה וזהירות טכנולוגיים רבים, כאילו השתתפתי בסצנות מתוך הסרט "007 ג'יימס בונד", אבל בסוף מדובר בכושר המשחק, התושייה והרמייה שלי מול טרוריסטים ממולחים שכבר עשו איזה מהלך אחד או שניים בחייהם.
אין מה לעשות, לפני שאני מתחילה במשימה הבלתי אפשרית שלי, יש לי משימה אמהית חשובה מאין כמותה: לצייד את התאומים בשקיות המאתגרות את האינסולין בגופם הצנום של ילדי בית הספר, הידועות כשקיות הפתעה ולסיים להכין את עוגת הביסקוויטים כולל קישוט מרציפן בצורה של חלה, פמוטים ונרות.
חצי שעה מאוחר יותר, הייתי מרוצה מהתוצאה היצירתית שהתקבלה והעמסתי אותה אל תא המטען של הרכב שלי.
הבנים היו כבר לבושים מכף רגל ועד ראש, מוכנים להעביר את קבלת השבת ובעיקר סקרנים מה יש בתוך השקיות.
"הפתעה" אמרתי.
"כן אבל מה?" הם שאלו בו זמנית.
"אם אני אגיד זו כבר לא תהיה הפתעה." לא נשברתי. כנראה למדתי משהו במוסד אתמול בלילה.
"אממממא" הם התרעמו יחדיו, מה נגיד לחברים שלנו.
"שזו הפתעה וימתינו בסבלנות עד שקבלת השבת תסתיים."
"טוב" הם אמנם רטנו, אך תוך שניות בודדות משהו חדש תפס את תשומת ליבם והם עברו לריב ולהתווכח ביניהם על דברים שאינם קשורים לשקיות הפתעה.
בסיום הורדת הבנים פלוס כל הכבודה שנועדה לרומם את מצב רוחם של בני כיתתם בבית הספר היסודי, הבנתי שאין לי ברירה ולא אוכל להתחמק, כדאי לעשות את זה מהר ולגמור עם זה.
התיישבתי ברכב בחניית בית הספר, נעלתי את הדלתות, סגרתי את החלונות והנמכתי מעט את הרדיו.
חייגתי את הספרות והמתנתי בזמן שהצלצול התנגן, חושבת לעצמי לאיזה מצב מטורף נקלעתי.
מרטין זיהה אותי מיידית, כנראה שהמספר שלי היה שמור אצלו עדיין, כיוון שענה לי בעברית במבטא הבריטי ולא נגיד בערבית.
"ורד" הפתעה נרשמה בקולו "מה שלומך?"
"אני בסדר גמור, רציתי לדעת מה שלומך? הרגשתי קצת רע עם איך שהארוחה הסתיימה בינינו ואחר כך בשיחת הטלפון שלנו."
"זה שטויות…כמו שאמרת את נשואה עם ילדים ואת לא מעוניינת לפגוע באף אחד, הבנתי את זה, אל תרגישי רע. אני יכול רק לאחל לך חיים טובים ונעימים. עוד משהו?"
אלוהים, הוא משחק אותה קשה להשגה, זה יהיה הרבה יותר מורכב ממה שחשבתי. ומה אם הוא חושד? באמת, למה אחרי איך שהתייחסתי אליו שאשנה את דעתי ופתאום אגלה עניין בבריטי החתיך הזה?
"מרטין, רגע אני יודעת מה אמרתי, אבל חשבתי על הדברים עוד פעם ואשמח להיפגש אתך ולשמוע עוד קצת על התרבות האנגלית."
אני לא יודעת מי מאיתנו גיחך לעצמו יותר אבל זה לא משנה כי הוא ענה בקצרה " אני לא יודע אם אני רוצה להסתבך עם בעל נבגד. אצטרך לחשוב על זה שוב." הוא ענה וסגר את הטלפון בלי לומר אפילו שלום.
או שהוא הולך לשחק על הקטע הפגוע עוד הרבה זמן, או שחלון ההזדמנויות נסגר עבורי עם מרטין והמוסד יצטרך למצוא לעצמו פראיירית אחרת. הם גם כך מצוטטים לי ובטח שמעו את תוכן השיחה אין מה לעשות, מרטין כנראה החליט לצאת מהמשחק.
הבטתי דרך זגוגיות הרכב החוצה, ימינה , שמאלה, קדימה ולאחור, לראות האם יש דמויות חשודות שעוקבות אחריי. מדהים כמה מהר אנחנו מפתחים פרנויות לגבי המציאות. לא הבחנתי באף אדם שלא היה צריך להיות שם: יוסף השומר של בית הספר ישב בתוך "הבוטקה" המחומם שלו והמתין למישהו או משהו שירעננו את השיממון שבו היה שרוי. דפנה המורה לחנ"ג שרקה במשרוקית לתלמידי ד'2 כדי שיבואו לקחת כדור לשחק חיי שרה במגרש ופה ושם הורים מוכרים שבאו לפרוק את ילדיהם בבית הספר בשעה מאוחרת של יום שישי. כנראה לא התעוררו בזמן.
הייתי מאוד אומללה ולא ידעתי לשים את האצבע על הגורם הספציפי: זה בגלל שלא אצליח במשימה הראשונה והאחרונה שהמוסד הטיל עליי, סירובו של מרטין להיפגש איתי או העובדה שאני כרגע מסתירה מצחי, בעלי, עולם שלם של התרחשויות ולמעשה משקרת לו.
יצאתי מן החנייה והתחלתי בנסיעה חזרה לכיוון הבית, גם כך יש לי הרבה מאוד מטלות שצריך לסיים לקראת שבת.
הטלפון צלצל.
מי לעזאזל צריך אותי עכשיו? מעניין שהשב"כ טרם פנה אליי. למרות הבאסה שחשתי עניתי.
"פעם את מסרבת ופעם אני, בואי ניפגש ונתחיל מהתחלה." מרטין סיים להקשות עליי.
"יום ראשון בצהרים בכניסה למתחם התחנה בתל אביב, אני נמצאת באזור, פוגשת לקוחה. אתקשר אליך כשאסיים אתה."
"ורד קבענו. אני מצפה לראותך" הוא אמר בקול עמוק ומפתה.
סגרתי את השיחה בתחושות מעורבות. פרץ האדרנלין לא איחר לבוא וגרם לי לעשות עיקוף קטן בדרך הביתה לשופינג מתבקש לקראת הפגישה עם הסוכן הבריטי/סורי/איראני שלי.