אזעקת אמת – פרק אחרון

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

ימים ושבועות חלפו מאז אותו ערב בלתי נשכח שבו נאלצתי להודות בכוחותיי המוגבלים. לצערי, המערכת ניצחה אותי. בהתחלה סירבתי להרפות וכל ערב אחרי שכל בני הבית היו פורשים לעיסוקיהם הייתי מתיישבת על המחשב ומחפשת באמצעות רשתות חברתיות איזה בדל מידע אודות מרטין ואפילו על שמשון ויובב אך לשווא, שום דבר לא צץ. ניסיתי לאלץ את עצמי לחזור לעיסוקיי הקודמים, אך לא מצאתי בעסקי העיצוב, את אותה התרוממות הנפש שחוויתי טרם המקרה.
לבסוף, אחרי התלבטויות עם עצמי וגם התייעצות עם צחי החלטתי לשוב וללמד בשנת הלימודים הקרבה. הרגשתי שאהיה מועילה ומשמעותית יותר שם. בטח אחרי תקופת מלחמה ששיבשה לכולנו את החיים ומורים ומחנכים הם מצרך נדיר שמסייע לתווך לתלמידים את המציאות המטורפת שאנחנו חיים בה. ומי כמוני שחוותה מלחמה בעצימות כה גבוהה, תדע איך לעשות זאת ברגישות המתאימה.
מתי הבין שאין טעם לשכנע אותי להישאר. הייתי מאוד החלטית ובעיקר רציתי לשנות אווירה.
שום דבר שיזכיר לי את מרטין ו/או כל דבר שקשור אליו.
חופשת קיץ משפחתית בריביירה הצרפתית רגע לפני פתיחת שנת הלימודים היתה בדיוק הריענון שהייתי זקוקה לו וכך ארזנו את עצמנו והילדים ובילינו במשך עשרה ימים בחופי דרום צרפת בין ניס, קאן, ומונקו.
קצת שמש, בגד ים קטנטן ומנומר, קוקטיילים מתקתקים ואלכוהוליים והרבה ים. מצב רוחי החל להשתפר וגם צחי הרגיש שאני פחות מרוחקת ממנו וחוזרת לעצמי.
בוקר שבת לקראת סוף החופשה, נותרו עוד יומיים עד הטיסה חזרה הביתה, בהנחה שלא תתבטל בגלל ירי טילים לאזור נתב"ג, שכבתי לי על מיטת השיזוף מול גלי ים קטנטנים וקצפיים המתנפצים אל החוף. מאזינה לפליי ליסט שהוא הגילטי פלז'ר שלי: "Send me an angel" של הסקורפיונס התנגן באוזניי ונפשי חשקה במשקה קריר ומרענן.
"צחי אני הולכת להביא מוחיטו מהברמן מתחשק לך משהו?" הנעתי את אגני למקצב לטיני שהתנגן ברקע.
"אמממ…לא יודע תביאי משהו טעים." הוא חפר יחד עם הבנים בור עמוק בחול.
"מה שיוצא אני מרוצה, צחי, שלא תתלונן אח"כ" התרגזתי על כך שאינו בוחר משהו ספציפי ושולח אותי לדרכי עם חופש בחירה בלתי מוגבל.
על הבר שהיה מעט מרוחק מקו המים שבחוף, ישבו מספר גברים ונשים שוחחו או שתו לבדם.
“Puis-je avoir deux mojitos s'il vous plaît ?”
אמרתי בצרפתית די שוטפת והרגשתי הכי פאם פאטאל שיש.
הברמן הנהן וסימן לי כמה עליי לשלם.
המתנתי למשקאות, מתענגת על נוף הים שנשקף מולי.
“J'espère que tu n'es pas en colère contre moi”
"אני מקווה שאת לא כועסת עליי?" שמעתי את המבטא הבריטי המוכר מאחוריי פתאום.
התלבטתי ביני לבין עצמי אם הוא ראוי שאסתובב אליו. כמובן שהחלטתי לנגוס בפיתיון.
"למה שאכעס?" ובאמת למה? "לא היינו חייבים אחת לשנייה כלום."
"אני מניח שבאמת לא הייתי חייב לך כלום במיוחד מכיוון שהמצב המשפחתי שלך…היה איך לומר יותר מסובך משלי. אבל זאת לא הסיבה העיקרית שאני מקווה שאת לא כועסת עליי."
למען האמת הלב שלי דהר על מאתיים, הספקתי לשכוח כמה יפה הוא היה וכנראה נבחר בקפידה על ידי האויבים שלנו כדי להפיל בפח בחורות יהודיות חסודות יותר או פחות.
"איציק ודויד המכונים בפיך שמשון ויובב הזהירו אותי שלא אעשה שום דבר שיפגע בך ואני מקווה שכך היה מבחינתך."
מה? על מה הוא מדבר? מאיפה הוא מכיר את שמשון ויובב? ניכר עליי שהייתי מבולבלת.
"בואי נשב כאן מאחור, כדי שאף אחד לא יפריע לנו" הוא הפנה את ראשו לצחי והבנים "ואוכל להשלים לך את חלקי הפאזל החסרים, שאני בטוח שניסית להשלים בעצמך."
רצית לברוח משם כי הרגשתי שעבדו עליי ואני לא אוהבת שעובדים עליי, אבל הייתי גם סקרנית ורציתי סגירת מעגל, אז עשיתי כמבוקשו והלכתי אחריו עד שהתיישבנו בשולחן עץ מרוחק יחסית ומוסתר על ידי הבר מהנופשים על החוף.
מרטין אחז בידי ונשק לגב ידי. נמסתי והייתי הרבה יותר מוכנה לסלוח, אחרי שאשמע את הסיפור כמובן.
"כמו שאת בטח יודעת אני בריטי ממוצא ערבי, המוסד גייס אותי לפני חמש שנים כדי ללמוד על הלך הרוח בקרב הקהילה המוסלמית ההולכת וגדלה בבריטניה. אני באופן אישי, גויסתי כדי לעקוב אחרי בכירים איראניים שחיפשו לפגוע במטרות יהודיות.
מרטין עלי מחמוד בן ג'לאל הוא שמי, אני כמעט ולא מגיע לישראל מכיוון שאת עבודתי אני אמור לעשות בלונדון ולא בראשון לציון. אבל אמיר עליזאדה, הסוכן האיראני שגייס ישראלים לטובת רשת ריגול איראנית, רצה הוכחה שאני רציני ומסוגל לבצע את משימות הגיוס בעצמי.
כך מצאתי את עצמי בישראל מגייס "סוכנים" כשהמטרה הייתה לגרום לאמיר לבטוח בי ולגלות בפניי כמה שיותר פרטים על אופן הפעולה שלהם פה בתוך ישראל."
"אז מה היה הקשר של המוסד ושלי לכל הסיפור? עדיין לא הבנתי."
"רצינו לוודא שאת לא מתכוונת לערוק לצד השני, בתמורה לכסף או הנאות אחרות." הוא עצר לרגע והצביע על עצמו.
הרגשתי מבוכה קלה וגיחכתי "אולי בהתחלה סיחררת אותי, אבל אחרי שהבנתי שאני לא יכולה להתמודד עם המצב לבד בלי שותפים, סיפרתי הכול לצחי" ניסיתי להקטין את מידת ההשפעה של מרטין/עלי עליי.
"אני שמח לשמוע, שנשארת נאמנה בסופו של דבר בעיקר לעצמך." הוא נשמע לי מעט מתנשא.
"מי הייתה הבחורה שנכנסה לדירה כשנפגשנו אצלך ולמה היא הייתה צריכה לקחת את הטלפון הנייד שלך?"
"סוכנת מוסד."
"ברצינות? למה היה צריך לערב אותה באירוע, אם שמשון ויובב ואתה באותו צד?" לא הבנתי.
"סתם בשביל האקשן" הוא צחק.
"אם את מביאה כתגבורת את בעלך, החלטנו לאתגר אותך ולראות איך את מתמודדת עם סיטואציה מלחיצה במיוחד."
"זה הכול?" הייתי מאוכזבת.
הכול התחבר עכשיו: עלי היה צריך לחשוף את השיטה, להביא את המידע למוסד ועל הדרך להבין אם אני ואנשים עם מבנה אישיות דומה לשלי עלולים ליפול ברשת בקלות רבה.
המלחמה, האזעקה שנשמעה כמה דקות לפני המפגש הראשון שלנו והצורך של רובנו להגן על המדינה היו תפאורה מושלמת "לגייס" אותי למטרותיו של עלי.
לגמתי מהמוחיטו שלי, מרגישה איך המשקה מקרר את גופי מבפנים ומצית את דמי.
"מה אתה עושה בימים אלה, עלי?" התכופפתי לכיוונו מאפשרת לו זווית טובה יותר לחלקי גופי השונים. אכן האלכוהול גרם לי להיות קצת יותר חרמנית ממה שרציתי.
"רק דברים שהשתיקה יפה להם, גבירתי הנאווה."
הוא סיים בלגימה אחת את כל המשקה שלו, התרומם מכיסאו, התכופף לכיווני ונשק לי על לחיי.
"למרות שזה מאוד מעציב אותי, מקווה שלא אראה אותך לעולם."
"גם אני" ולא הייתי בטוחה לאיזה חלק של המשפט אני מתכוונת.
ישבתי במקומי עוד מספר דקות אחרי שעלי הלך בוהה בנקודה כלשהי ברצפה.
לבסוף, התרוממתי מכיסאי אספתי את המוחיטו שנשאר לי ואת זה של צחי והתחלתי להתקדם לעבר הבנים חזרה, חושבת כל הדרך על מערכי שיעור משמעותיים בנושאי גאווה לאומית, התגייסות למען הכלל, אתיקה ומוסריות בזמן מלחמה. מקווה להיות מעניינת לפחות כמו ההתנסות האחרונה שלי עם גופי הביטחון הישראליים, תוך כדי אזעקות, טילים וניסיונות בגידה.