[אזהרה – פרק קשה רגשית] מסעות בטמריה, מסע שני/ספר ארבעה עשר: יום הדין – פרק 72

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שלושה עשר: לב האבן ולב הקרח – פרק 71

—
נראה שהפעם באמת עברתי כל גבול.
רק הנסיכה לוסי הוזמנה למשפט.
ברוב חוצפתי ניסיתי לפרוץ למגדל הנצחיים בו חל המשפט.
נלכדתי כמו מטומטמת במלכודת פשוטה, אך באדיבותם הרבה סלחו לי הנצחיים והביאו אותי בתור עדה.
עכשיו אני מתפרצת ומפריעה למהלך המשפט.
למה אני לא יכולה לסתום את הפה?
"אם כן, בת אנוש, מה לדעתך יהיה דינה של בת המלכות?" שואל הגמד.
גמד חכם, העביר את העצבים של לוסי, אם יהיו – אליי.
מה דעתי?
יש לי דעה קדומה על לוסי.
אני יודעת את הנסיבות שהובילו אותה לנקודה הזאת ומי כמוני יודעת את המחיר נפשי שהנסיבות האלה גבו.
לאחר מחשבה ארוכה אני אומרת "אני חושבת שיש כאן לקח שצריך להילמד.
מנגד, לא ניתן לומר שהנסיכה ביצעה את מעשיה בדעה צלולה – שיכרון הכוח גרם לה להאמין שהיא מסוגלת לעשות הכול בלי לתת דין וחשבון ואני מאמינה שכרגע היא מתחילה ללמוד שזו לא המציאות. לכן, אני מאמינה שמוות יהיה עונש לא אפקטיבי וגם אם כליאה תתאפשר באופן טכני – אני לא מאמינה שהיא תהווה חינוך יעיל, כיוון שעקומת הלמידה תיקטע ולא נרוויח מכך כלום," אני מקווה שאני לא עושה טעות בכך שאני מבקשת שהם לא יהרגו את לוסי. "אבל, אני כן חושבת שהפיה האפלה הזאת צריכה להבין את ההשלכות של מעשיה".
האלפית מחייכת אליי בחיוך שגורם לי לשלווה.
"כליאה לא מתאימה לפיה אפלה שביצעה את כל זה?" שואל האנוש.
נראה שלוסי מתכעסת לשמע ההצעה הזאת וההילה סביבה גדלה מעט "תכניסו אותי לתא מסריח?".
השוטר-הטוב מועף לקיר הנגדי ומתעלף.
"המלכה לוסי!" אני מביטה בה במבט נוזף, "עצרי, בתוך מלכה את צריכה לשמור על מזג רגוע!".
"הם רוצים לכלוא אותי בתא מסריח!" היא טוענת.
למה האנושי בעצמו לא סותם?
"את טועה!" אני אומרת בקול חד וברור. "הם עדיין בשלב השפיטה וזאת הייתה, לדעתי, הצעה טיפשית ביותר".
מי יצליח לכלוא ישות חזקה כמו לוסי?
בנוסף, כל עונשי המאסר שקיבלתי לא הובילו לשינוי בדרך החיים שלי.
טוב, חוץ מהמאסר עם אטרמיס…
ההילה סביב לוסי נכבית לאיטה ואני נושפת בהקלה.
"אז מה את חושבת שיתאים, מיס איילקס?" שואל האנושי, נותן לי שוב את ההכרעה.
מה אני מבינה בזה?
אני לא בעלת כוחות, ידע או בכלל בעלת שררה כלשהי שנותנת לי זכות להחליט על גורל הנסיכה.
זהו זה!
"אם תסכימו – הייתי רוצה לצוות אותה אליכם," אני מבקשת ואז מסבירה את עצמי. "הייתי רוצה שהיא תיחשף לכמה שיותר סוגי דיונים ותלמד להכריע בהם בצורה הוגנת. חשוב ללמד אותה כיצד לשפוט בצורה הוגנת – כיאה למלכה בעלת כוח," וכדי שלוסי לא תתרגז אני מוסיפה מייד "ברגע שטמריה תשקוט ושלוסי תהא ראויה – יינתנו לה גושפנקא ותמיכה מכם והיא תמלוך".
האלפית מביטה בי בגאווה, האנושי מביט עליי במבט חוקר ואילו הגמד במבט זועף.
לא אכפת לי ממבטיהם.
כדאי לי להסב מקצוע וללמוד משפטים?
"מה לגבי הענשה על מעשיה?" שואל הגמד.
חבל שהוא לא הוטח בקיר במקום השוטר-הטוב שעדיין מעולף "אחזור ואומר: המעשים שהיא עשתה נעשו שלא מדעה צלולה. אני מאמינה שמגיע לה עונש – אבל מקל. סדרת החינוך שהצעתי תספק עונש מתאים, אם נתנה אותה בכך שעד שלוסי לא תוכיח שהיא מסוגלת לשלוט בכוחה במקום שהוא ישלוט בה ושהיא יודעת כיצד לשפוט בצדק, היא לא תוכל לחזור לחברה בה היא עלולה לרדות בחלשים ממנה".
נראה שלוסי שוקלת זאת ולבסוף מחייכת אליי בחיוך שאיני יודעת לפענח את כוונתו "כדברייך, איילקס. אני באמת צריכה ללמוד".
"פיה חזקה בהחלט תסייע לנו," מעודדת האלפית. "תודה לך איילקס".
השמחה שלי מהצלחתי נעלמת כשהאנושי אומר "יחד אם זאת – כדי לשפוט בהגינות נדרש מספר אי-זוגי של שופטים," ואז הוא מוסיף "היחידה שעולה בדעתי כמתאימה היא את, איילקס".
לא.
בשום-פנים-ואופן לא אני.
אני חוזרת בי – אישאר עם גניבה ופריצה.
אז מי כן?
היחידים שעולים בדעתי כמתאימים הם הנבדלים – אבל כשמם, הם רוצים להיות נבדלים ולא להתערות בחברה.
כל שאר בעלי הכוח והשררה אותם אני מכירה שנשארו בחיים, הינם רשעים או שאינני בוטחת בהם – רק הנסיכה לוסי טובה כשהיא איננה פיה אפלה.
"יש לי תכנית יותר טובה," אני אומרת לאחר חשיבה רבה. "בתחילה, לוסי תשמש כעוזרת וכיועצת – בדרך זאת היא תלמד בצורה הטובה ביותר. כשתרגישו שהיא מוכנה להתקדם – היא תיקח תפקיד מתחלף עם אחד מכם," ואז אני מוסיפה "בטח אתם רוצים יותר זמן גם לעצמכם, רוטציה תסייע לכך!".
"את חכמה מאוד, איילקס," משבחת האלפית. "ידעתי שכדאי שתהיי נוכחת במשפט".
הגמד משמיע 'המפ'.
"אז אני מבינה שאתם בעלי הכוח והשררה באזור הזה של טמריה," מסננת לוסי ואז מחייכת. "תודה שהבהרת לי זאת איילקס".
אוי לא!
ההילה סביב לוסי גדלה במהירות, מנפצת את התא בו הייתה עד שמתפשטת על פני כל החדר.
מייד אני קופצת ומתחבאת מאחורי המושב עליו ישבתי והוא מתחיל לבעור.
אני משתעלת ואז יוצאת מהמחבוא ומציצה החוצה – כל המקום הפך לעיי חורבות!
הכול שרוף ושבור, האלפים החיילים מתים רק השוטר-הטוב בעל המזל היה מעולף ומוגן תחת מחסה.
זה יום הדין תרתי משמע!
בהצצה לבימה נראה שההילה לא השפיעה על הנצחיים, הם נעמדים ומביטים במבט מאוכזב בנסיכה לוסי.
לא, זאת לא הנסיכה לוסי.
זאת הפיה-האפלה לוסי.
היא תמרנה אותי כדי להגיע לכאן!
מה עשיתי?
לוסי פורשת את כנפיה ומרחפת לעבר הנצחיים כשנחישות בעיניה "אני היא בעלת הכוח!".
"מצטערת, נסיכה – נצטרך לעצור אותך" אומרת האלפית ומרימה את כף ידיה לכיוון לוסי.
אור ירקרק פורץ מקצות אצבעותיה של האלפית ומתפתל סביב לוסי כמו גפנים ומהדק אותה לעצמה כך שלא תוכל לזוז – אך לוסי רק צוחקת.
בהינף מפרק כף היד שלה, האור הירוק נמשך לעבר אצבעותיה ו'נבלע' בתוך זרועה.
האלפית מועדת ונראה שכוחה דועך בשעה שלוסי צוהלת משמחה.
בפתאומיות לוסי נלכדת בתוך כדור אש לוהט שגורם לה להשתעל משאיפת עשן ולרדת לארץ.
הגמד צועד לעברה כשידיו זוהרות בצבע צהוב-לבה "את תשלמי על זה, ילדה קטנה, מישהו צריך ללמד אותך לקח!".
לוסי שואפת אוויר ומעשנת בעונג את העשן, ובשלב מסוים האש ששולח הגמד מתחילה זורמת גם היא לתוך אפה.
הגמד מתנשם בהפתעה, ובמהירות גופו נחלש, עורו מאפיר והוא מתקשה לנשום.
אני צריכה לעשות משהו אבל אני נטועה במקום אחוזת אימה.
חשבתי שאולי לוסי תהיה חזקה מהנצחיים – אבל לא תיארתי לעצמי שתשאב מהם את כוחם!
עכשיו, כשלוסי חזקה מתמיד – האם מישהו יכול לעצור אותה?
הנצחי האנושי עדיין עומד זקוף ובגאווה למרות שאני מבחינה בפחד בעיניו "לוסי, ראי מה עשית. כך לא מתנהגת מלכה".
"אתה לא תדבר אליי כך, בן אנוש זקן" היא אומרת.
"אני מצטער" הוא אומר, מרים את ידו לכיוון לוסי וקורא בקול "קמאש!".
פצפוצי ברקים יוצאים מידו לכיוון לוסי ורוח חזקה שנושאת מים רותחים נושבת מפיו אליה.
האנושי נדהם כשהברקים נבלעים בהילה האפלה העוטפת את לוסי וכאשר היא שותה את המים לרוויה "תודה, הייתי צמאה".
השופט האנושי מתקמט ומצמיח גיבנת, פניו נעשות חיוורות ונראה שהזדקן בעשרות שנים.
אני היחידה שנשארה עומדת – ואני שונאת את העובדה הזאת!
שבר חד של זכוכית התא בו הייתה לוסי שוכב על הרצפה ואני שוברת אותו מעט כדי שיתאים לכף ידי.
החתך בזרועי שאני מקבלת בזרועי בשעה שאני מרימה אותו בידי מדמם אבל זה לא הזמן לטפל בו.
"לוסי!" אני צועקת ומתקדמת לכיוונה, אפילו לא טורחת לשאול אותה מה היא עושה.
הדיפלומטיה כשלה ולוסי לא מותירה לי ברירה.
היא מתעלמת ממני הפעם.
"את יודעת שאני אוהבת אותך ומעריכה אותך," אני אומרת. "אבל התנהגות כזאת היא לא מקובלת עליי! היא תהרוס אותך ואת טמריה כולה!"
לוסי לא מקשיבה לי, אולי בכלל לא שמעה אותי ולא שמה לב כשאני נצמדת לגבה.
החום של ההילה סביבה מחמם אותי ואני מתפלאת שאינני נשרפת.
אני מצמידה את גבה אליי, מניחה את שבר הזכוכית לפני צווארה ולוחשת באוזנה "את לא משאירה לי ברירה".
לוסי נדהמת וההילה נעלמת מאליה "איילקס, מה את עושה?".
דמעות יורדות מעיניי בבכי "אני לא יכולה לסמוך עלייך יותר".
עד עכשיו לוסי ממשיכה להתנהג כמו נערה מתבגרת חסרת גבולות ורגשנית.
אני לא יכולה לאפשר לה להמשיך להתנהג בצורה הזאת עם כל הכוח שהיא מחזיקה בו.
"אני מצטערת, נסיכה" אני נאנחת ודוקרת את לוסי בבטנה, אך משתדלת לעשות זאת במהירות וכמה שפחות להכאיב לה.
לוסי פוערת עיניים בתדהמה ולרגע אני מבחינה במבטה של לוסי הקטנה והיא לוחשת "תודה, איילקס! הצלת אותי שוב," ואז היא מוסיפה "תהיי מלכה נהדרת!".
היא נופלת על ידיי ואני קורסת, זורקת למרחק את שבר הזכוכית המטפטף דם סגלגל, משכיבה בנוחות את גופתה ליידי, כורעת ומחבקת אותה בידיים רועדות תוך כדי שאני מייבבת ללא בושה.
—
המשימות שהמלך קוסטום והמלכה אדלינה הטילו עליי – הושלמו.
ברגעיה האחרונים של לוסי היא חזרה לעצמה, ומצד שני היא לא יכולה להרע יותר לאיש.
למרות שהצלחתי במשימתי, על-פי הערכתי האישית – נכשלתי מאוד.
נשימתי נתקעת בגרון כשאני מביטה בלוסי, כל מה שנותר מהפיה העוצמתית והיפה הזאת הוא גוף שנראה כמו בובה.
גם אם בדרך קסומה כלשהי אצליח להחיות את לוסי אני יודעת שזה חסר טעם – שום דבר שאני עושה לא יכול להחזיר אותה להיות הנסיכה הקטנה והטובה.
אינני יכולה שלא לחשוב על אותו צחוק מעוות בטירוף, מהדהד דרך המקום המקולל הזה, כשהיא רוקנה את הקסם משלושת הנצחיים.
הכול השתבש, זה לא מה שהיה אמור לקרות!
מלכתחילה יצאתי למשימה כדי להציל אותה – ועכשיו חייה הסתיימו בגללי!
אני רוכנת קדימה, עוצמת את עיניה של לוסי, משלבת את ידיה ומנשקת על מצחה "היית אמורה להיות המלכה, זאת שתשלוט על אימפריית טמריה לאחר קווין. אבל לא יכולתי להציל אותך. לא יכולתי…," ואז אני מתחילה להבריש את שיערה כדי שייראה מושלם "זה לא הגיע לך, הייתי צריך למצוא דרך אחרת. המשימה שלי הייתה להציל אותך. בבקשה תסלחי לי".
הלב שלי התנפץ למיליון חתיכות והדמעות שלי מטשטשות את הראייה שלי עד שכל מה שאני יכול לראות הוא ערפל.
כל ההרפתקה הזאת גדולה עליי, היא תמיד הייתה כך.
היא משפיעה עליי לרעה מבחינה פיזית, פסיכולוגית, נפשית ורגשית.
כל סכום ש"ז בעולם לא יפצה על מה שעברתי ועל מה שבטח עוד מחכה לי.
אני נשארת שם במשך מה שמרגיש כמו שעות.
הגוף שלי מכורבל לצד לוסי, אך בסופו של דבר אני מתנתקת ממנה לאט-לאט. לאחר מכן אני קמה על רגליי, גופי כבד מתשישות ואז אני מביטה בלוסי מלמעלה.
היא נראית כל-כך קטנה וכל-כך שברירית.
קשה להאמין שהיא יכלה לשלוט בכל טמריה, אילו רק הייתה בוחרת בדרך אחרת.
בנשימה אחת אחרונה, רועדת, אני מפנה אליה את גבי ומשאירה אותה מאחור, לא מסתכל אחורה.
כולי תקווה שהיא סלחה לי.
—
נראה שהנצחיים קיבלו את כוחם בחזרה.
האלפית קמה ומתקדמת אליי "אני מצטערת שהיית צריכה לעבור זאת, איילקס".
"היא הייתה חייבת להיעצר" אומר הגמד.
"אל תטיפו לי!" אני אומרת בקול רועד מרוב כעס.
"לאן תלכי עכשיו?" שואל האנושי.
"בחזרה לטמריה," אני עונה בקרירות. "כדי לסיים את מה שהתחלתי".
ברור לי שבמצבי לא אוכל להתמודד מול חייל פשוט של קווין, אך אין אף אחד אחר חוץ ממני שיוכל לעצור בעדו.
"אז… מי ימלוך בטמריה?" שואל האנושי.
"לקווין חצי-אלף אסור למלוך! אני יודעת איך הוא מתייחס לחלשים ממנו," אני מצטמררת. "אני גם יודעת שככל שעובר הזמן הוא צובר עוד ועוד כוח פיזי וכן כוח קוסמי," ואז אני נאנחת "כנראה אני היחידה שנשארה לעצור בעדו".
ממש מעודד…
בנוסף, אני לא מזכירה את זה שהוא מחפש אותי, למרות שסביר שהם יודעים זאת בעצמם.
"האם את מתכוונת למלוך?" שואל האנושי בשילוב ידיים.
"התקופה האחרונה הוכיחה לי שאין כמעט אדם אחד שמסוגל להחזיק בעמדת כוח ולא לאפשר לאותו כוח להשתלט עליו, זה כולל אותי," אני מודה בכנות. "אם יש מישהו שראוי למלוך בטמריה – עוד לא נתקלתי בו".
"ברגע שתהרגי את המלך, ללא שליט חדש תהא אנרכיה" אומר הגמד.
לעזאזל איתו!
אבל הוא צודק "אם כך, אקח את הסיכון ואשלוט בעצמי עד שיימצא שליט ראוי".
רוב הכוחות המוכרים לי בממלכה הושמדו, ונותר לי רק לסיים את העבודה ולייסד שלטון חדש.
רק לאחרונה השלמתי עם התואר 'האפלה', עכשיו אני גם צריכה להשלים עם התואר 'המלכה'.
לעזאזל!
אני מרגישה שהפגנתי חזות אמיצה מזו שאני מרגישה באמת, אבל אין לי ברירה.
חוץ מזה, זה לא יהיה קשה כל-כך.
נכון?
כן, בטח…
האלפית שמה את ידה על כתפי "חכי רגע איילקס, את בטח מותשת. מתי אכלת בכלל בזמן האחרון?".
עד שהיא הזכירה את העובדה הזאת לא חשבתי על זה בכלל.
איך באמת שרדתי כל-כך הרבה זמן ללא אוכל, מאז החנייה האחרונה שלי בדרך עם אטרמיס וקרולינה עד עכשיו?
הבטן שלי מתחילה לזמר.
"בהחלט אשמח למעט לאמבס," אני מבקשת. "הוא היה לא רע בכלל ומשביע ביותר!".
חופן של לאמבס עשוי עלים מתגשם ליידי ואני מתיישבת ובולסת את כולו בתיאבון ללא גינונים.
אני מתחילה להרגיש הרגשה חדשה וטובה של רוגע, הפעם האחרונה שהרגשתי כך היה אצל הסילבניות.
במקרה הזה, אני סומכת על הנצחיים שהם לא מסממים או מהפנטים אותי – הם צריכים אותי שאהיה מודעת.
"אני מאחלת לך דרך צלחה, איילקס, ותשמרי על עצמך" אני שומעת את האלפית אומרת לפני שהשינה נופלת עליי.
משום-מה, הפעם לא מגיע אליי שום חלום.
—
אור שמש מעיר אותי ואני ממצמצת.
אני שוכבת על הגב במצע רך של עשב, עצים רבים מיתמרים סביבי והרי אלריה שמפיצים רוח קרירה מעט רחוקים ממזרח, קצה העיפרון של מגדל הנצחיים מציץ מעליהם.
כנראה איש העורב הטיפשי התעורר והעביר אותי לכאן.
אבל איפה זה בעצם 'כאן'?
זה יער, אבל לא יער יאלדורי, זה בטוח – דבר שמוסיף לדאגתי.
אני דוחפת את עצמי למעלה לאט, מתכוננת לכאב שאני יודעת שצריך להיות שם – אבל הוא לא מגיע.
הגוף שלי מרגיש… שלם!
אני בודקת את כפות ידיי ואצבעותיי, לאחר מכן את ידיי וזרועותיי ולבסוף את הרגליים שלי – כל שריר, כל עצם מרגיש חזק יותר מבעבר.
נרפאתי בדרך מופלאה!
אני מציצה למטה ומבינה שהבגדים הישנים שלי הוחלפו.
במקומם, אני לבושה בשמלת מסע חומה-ירוקה עם קפוצ'ון שמשתלבת בצורה מושלמת עם היער שסביבי. חגורת עור כסופה חוגרת אל השמלה מכנסיים קצרים וחומים מחומר עבה שאינני מזהה ומגפיים חומים מעור שרוכים עד אמצע השוק נעולים כבר לרגליי.
כאשר אני מעבירה את ידי על החגורה אני מרגישה משהו קר וחלק ואני מביטה למטה – זוג הפגיונות הוחזר לי!
אני מבחינה בתרמיל-גב קטן מעור מחובר לעץ קרוב אליי, מתקרבת אליו, פותחת אותו ומוצאת כמה מצרכים חיוניים – תחבושות, בקבוק מים, קצת לאמבס והכי משמח – מפה!
הנצחיים ידעו שאזדקק לכל ייתרון כדי להצליח להגיע לטמריה הבירה.
אני אוספת את התרמיל ומעמיסה אותו על גבי, משקלו כמעט ואינו מורגש!
כשאני פותחת את המפה ומביטה בה – המילה 'את כאן' מופיעה על קרחת יער בין מחילות גמדי הצפון לאנדרטאות הגיבורים העתיקים.
לעזאזל!
יש לי מסע לא קצר ולא מוכר דרומה לעבור עד שאגיע לטמריה הבירה.
הוא לא יכל לשים אותי קרוב יותר?
עכשיו, כשאני חושבת על זה, שום דבר לא מעיק עליי.
דוויל תקוע בעולם התחתון, סרינה נהרגה, זואול לכוד, הדרקונית ריזונטי עם הדרגונים שלה חוסלו, הלכודים שלהם שוחררו, אפשר להגיד שבני המלוכה של שושלת קוסטום הלכו לעולמם ואיני צריכה לדאוג לביטחונם יותר, אני יודעת כיצד לשחרר את מאליה ובערך היכן היא נמצאת, והדבר הכי חשוב – אטרמיס וקרולינה חופשיים.
נשאר רק לדאוג בקשר לקווין.
כאשר אני שואפת אוויר ומתחילה לצעוד לפי הכיוון שמראה המפה, אני מרגישה משהו שלא הרגשתי הרבה זמן – תקווה.
אבל למה יש לי הרגשה שמאות עיניים מביטות עליי?

המשך יבוא…

מסעות בטמריה, מסע שני/ספר ארבעה עשר: יום הדין – פרק 73