אורח בבית #2

הלב שלי עצר לרגע, וכל האשמה שטפה אותי מבפנים כמו בכל פעם ששמה של רוז הוזכר. הבטתי בנערה שעמדה מולי, והתמקדתי בפנייה. יכולתי לראות את קווי הדימיון ביניהין. לשתיהן היה את אותן עצמות לחיים גבוהות ואותו גוון עור שחום. רוז הייתה יפייפיה. היא הייתה הפירוש של שלמות. אבל אחותה נראתה קשוחה, ואף על פי שפנייה החביאו בתוכן את אותם קווי מתאר ואותו יופי, העדינות והאצילות שרוז שילבה בכל תנועה שלה חסרו לי כשהבטתי בגרסה הצעירה שלה.
"אני מעולם לא רציתי שהיא תמות. את יודעת את זה" פתאום, נזכרתי בשם שלה. אחותה הקטנה של רוז. "אביגל, את חייבת להאמין לי."
"חבל." היא אמרה. "אני רציתי שהיא תמות. אחרי מה שהיא עשתה.." היא הרכינה את ראשה אל הילד הצעיר יותר. "תכיר. הוא נולד אחרי שעזבת, אח שלי, הדי."
הבעת פנייה לא השתנתה ולו מעט במהלך כל השיחה על אחותה המתה, וזה היה די מרשים בהתחשב בעובדה שהיא דיברה עם הרוצח של אחותה בכבודו ובעוצמו. או אולי רק בעצמו כי איזה מין כבוד יש בלהיות רוצח?
כשלא עניתי, היא החלה לדבר שוב "תראה, אני יודעת שהממשלה הביאה את המשפחה שלי לכפר כדי שהיא תוכל להכניס את המשפחה שלך לכלא, אבל היא לא הצליחה ואנחנו לא ידענו על זה כלום, אני מבטיחה לך, המשפחה שלי מרגישה שהיא בגדה בנו, ולמרות שאני לא רוצה אותך לידי ואני לא רוצה להתרורע עם רוצח, אני לא אפגע בך."
חייכתי אלייה בהכרת תודה, אף על פי שכמעט כל מה שהיא אמרה לא היה נכון. היא לא ידעה כלום. ואם זה מה שכולם בכפר יודעים, אולי הקליטה שלי בתוך המקום שהיה פעם הבית שלי תהיה קלה יותר ממה שחשבתי. עד, כמובן, שהם יגלו את האמת.