אוקיינוס שחור- פרק 1

"היי את רואה את זה?" הוא הצביע לעבר הכוכבים, חסר פנים, חסר שיער, רק בגדיו הכהים היו לגופו וצבע עורו שזיהיתי שהיה בצבע זית.
עקבתי אחרי אצבע הפסנתרן הארוכה שלו וראיתי את השמים הכהים הנוצצים, כמו אוקיינוס אינסופי שחור מלא בברכות מזעריות של אור.
"כן" אני עונה לדמות הלא מזוהה, ולמרות שאיני יודעת מי היא ומה חלקה בחיי, אני בוחרת לסמוך עליה, בלי לשאול יותר מידי שאלות.
"יום אחד" אני מרגישה את מגעו המחוספס של ידו על לחיי , "אני ואת נהיה שם יחדיו, ואף אחד לא יפריע לנו". הוא נושק על מצחי וביטני מפרפרת בשמחה.
"מבטיח?" אני שולחת זרת קטנה וצנומה לעברו.
"מבטיח" הוא משלב את הזרת שלו בזרתי וזרם חזר עובר בי עד שמכה בי ואני מתעוררת, מתעוררת כמו מחלום בלהות. זה שוב קרה. כמו סצנה של סרט פנטזיה. אני מתרוממת ומזיעה, רוכנת לעבר הכרית הקרובה ובוכה לתוכה. בוכה לתוכה את כל הצער של הדמות ושלי. הצער שאיני יודעת מה מקורו.

*

"הלנה" השם נשמע כל כך קשה בפיה של אמי שאני מתרוממת כמו רובוט, אמנם לא ישנתי, אבל כמו בכל לילה אני לפחות חושבת על השינה.
"הזמן הגיע" היא מושכת באפה, הבעת פנייה כבדה. הם רודפים אחרי.
אני לא אוכל להימלט, לעולם לא אצליח. אבל לא אכנע.
"תודה על הכל" אני מישרה את מבטי לתוך עיניה, "גרייס".
"קראי לי אמא" היא אומרת לי, "אני מתחננת. בפעם האחרונה".
אני נעמדת מולה, היא הרבה יותר גבוהה ממני, לפחות בעשרה סנטימטרים. אבל זה לא עוצר בעדי מלהסתכל בעיניה באיום ולומר: "אם היית אמי, כל זה לא היה קורה".
אני לוקחת את התיק שלי, שמה את שתי הכתפיות ופותחת את החלון, אני מביטה למטה. אני נמצאת בקומה התשיעית, אם אקפוץ לא תהיה לי ברירה אלא להפעיל את הכוחות.
אני מתיישבת על אדן החלון, עוצמת את עיניי ומחייכת. חיכיתי לזה כל כך הרבה זמן.
אני נושמת עמוק והילה זהובה מקיפה אותי מכל עבר, עד שנעשית לבנה. אני שולפת את הסכין מהתיק ולוקחת את שערי הארוך באופן מגוחך. הוא רק יפריע לי בדרכי.
"לכי מפה!" אני שומעת את צרחותיה של אימי, "לכי מפה! לכי!".
אני מחייכת חיוך אחרון לפני שהסכין חותכת את שערי כך שהוא בדיוק עובר מעט את קו הלסת שלי.
אני מופתעת לגלות כמה משוחררת נהייתי. אני מביטה על השיער שהושלך על רצפת החדר משחיר ומתפורר עד שנהיה לא יותר מאבק שריפה.
אני מלטפת את שערי הקצר והלבן, כל כך לבן, שגוון השלג מקנא בו.
"תברחי לפני שיהיה מאוחר מידי!" אני שומעת אותה צועקת.
אני עוצמת את עיני ומרגישה את ידיה על גבי דוחפות אותי מאדן החלון, דרך פי פורצת אנחה קטנה ואני צוללת למטה, ידיי לפניי, שנייה לפני שהן פוגעות בקרקע אני עוצמת את עיניי, שדה כמעט שקוף נוצר בין הקרקע לשתי כפות ידיי, והוא גודל עד שמתפוצץ בקוטר אדיר, מחריב כל בניין ואוטו ואדם שהיה קרוב אליי בהיקף של כ-40 מטרים. מלבדי.
אני נוחתת בגמלוניות ומביטה מסביבי, הכל מוחרב והרוב עולה בלהבות. אנשים מתים מסביבי, מכוניות הפוכות, קולות של ניצולים מתחננים לעזרה.
ליבי דופק כל כך חזק עד שגורם לי לכאב שמכווץ את כל גופי, אני גונחת בבהלה ומתרוממת. אסור לי לעצור. לא משנה מה הנזק שנגרם אני חייבת לרוץ.
"לעולם אל תעצרי" אני זוכרת את מילותיו היטב באוזניי, "לעולם אל תעצרי".
נאחזת בכוחותיי האחרונים ובמילותיה של דמות חסרת הבסיס שלי אני רצה, מכריחה את רגליי לנוע מהר.
הזמן הגיע. צריך למהר.
"חשבי רק על עצמך" קולותיה של הדמות שבים לאוזניי, מדרבנים אותי.
"הסתכלי רק קדימה. זו הדרך היחידה. כל דרך אחרת היא חולשה" הקולות ממשיכים להכות כמו תופים בראשי.
אני מרגישה את המכונית השחורה מאחוריי, הם באים.
"אל תוותרי! זה לא שטויות! זה לא נגמר עד שזה נגמר באמת!"
אני מרגישה את השדה נוצר הפעם סביבי, מגן עליי מכל אדם שירצה לפגוע בי, אבל משהו קורה, משהו משתבש.
אני מועדת קדימה, פני מותכות במדרכה בעוצמה.
אני מרגישה את ידיהם החזקות של האנשים שתופסים אותי, אוזקים את ידי ומחדירים את המחט לעורי, ממש מתחת לצווארי.
"זה נגמר ילדונת" אני שומעת.
"זה נגמר".