אופליה – פרק 1.

"אופליה?" הקול היה צורם. הוא היה גבוה ומאומץ, ואפילו לילדה הקטנה הוא נשמע לא טבעי. לא טבעי בכלל. היא הרימה את עיניה, נתקלת רק בשחור השחור שעטף אותה. הוא כמעט הקשה עליה לנשום, כך היה נראה. היא ניסתה לפתוח את פיה, אבל שום קול לא בקע ממנו, רק נשיפה חלשה. הדמעות כבר התייבשו על לחייה, והיא דממה.
"אופליה, אני יודע שאת שומעת אותי," זה היה הקול שוב, מאומץ פחות, נמוך יותר במעט. הילדה ניסתה לנוע בכיסא שלה, כיסא קטן מימדים שנראה שהתאים בדיוק לאותה הילדה הקטנה שישבה בו באותו הרגע. היא פתחה את הפה, מצליחה להוציא ממנו צלילים לא ברורים, אנחות מעורבות בשברי מילים וצלילים בודדים.
"את יודעת לעשות עוד דברים פרט ללשיר," זה היה הקול שוב, מאומץ. היא נעה, מנסה להרים את הידיים שלה בחוסר הצלחה. הדמעות החלו לזלוג שוב, מרטיבות את הלחיים הילדותיות. היא המשיכה לבכות, גורמת לעיניה להתאדם ולכאוב.
"נו, אופליה, אני עוד אבוא," זה היה הקול שוב. הילדה נרעדה, עד כמה שיכלה בכבלים שעטפו אותה. רק המחשבה על זה שבעל הקול יבוא שוב הפחידה אותה וגרמה לידיה להזיע במהירות. האור השחור עדיין עטף אותה, גורם לה בהדרגה לאבד את הזמן. היא לא הצליחה לספור כלום.
'1, 2, 3, 4 -' היא ספרה במחשבתה, אבל החושך גרם לה לרעוד לרגע, לאבד שוב את הספירה. היא הייתה מבוהלת, מבוהלת בהחלט. החושך השחור עדיין היה אטום, אבל הקול הפסיק לדבר. היא כמעט נשמה לרווחה, עד הרגע בו שמעה צעדים קלילים מתרחקים מהחושך. נראה שרק היא לא יכולה להבין מה קורה ולראות משהו. היא התכווצה, מפוחדת. היא עדיין זכרה את ההרגשה של הידיים הקרות והדקיקות, האצבעות הארוכות והחדות על העור שלה, מלטפות את השיער שלה וקושרות את עיניה.

"אופליה," זה היה הקול שוב. הילדה איבדה את הספירה לגמריי. היא הייתה יכולה להיות שם שעה, או אולי יום שלם. הבטן שלה לא הציקה לה, אבל זה היה הגיוני. לילדה לעולם לא כאבה הבטן והיא לעולם לא הייתה רעבה. הקול היה קרוב יותר הפעם, חזק יותר. הילדה נרעדה, עד כמה שיכלה בין הכבלים שלה.
"מ-מי אתה?" היא אמרה, קולה לא חזק יותר מלחישה. היא התכווצה, מוכנה לסבול כל דבר שיגיע בתמורה. היא לא קיבלה את המכה שציפתה לה, רק צחוק חלול וארוך שהדהד בחושך השחור משחור. היא נרעדה שוב, מנסה להתעלם מהתחושה המצמררת שנותרה אחרי הצחוק.
"את עוד תדעי, נכון, אופליה? אבל מהיום את תהיי אופליה, ילדה קטנה," הקול צחק שוב. הקול המאומץ והגבוה, שלא נשמע הגיוני כלל. צעדים חרישיים וקלילים התקרבו אליה, גורמים לה להצטמרר. היא עצמה את עיניה, מתכוננת למגע שיגיע מיד. הוא אכן הגיע, כמו שציפתה.
אלו היו הכבלים שהשתחררו ושיחררו את ידיה ורגליה, הכבל הרופף שאחז בה בצווארה, רק מוודא שהילדה לא תזוז מהמקום. האיש, היצור, נגע בעור שלה בעדינות, באצבעות קרירות ודקות.
"נו, אופליה, את יודעת מי אני?" הקול נשמע טבעי למדי, באותו הגובה כמעט, אבל טבעי. האצבעות טיילו על כפות ידיה של אופליה, מאייתות את שמה באותיות קטנות. "את רוצה שאני אדליק את האור?" הוא שאל, ממשיך להעביר את ידיו ולאיית את שמה.
היא הנהנה, ידו אחזה בסנטרה במהירות הבזק. הוא לחשש משהו, והאור נדלק.
אופליה הנהנה בדממה והסתכלה.