אופליה – פרולוג.

האישה הייתה לבושה רעלה, השיער הבהיר שלה מוסתר תחתיה. אסור היה שמישהו יראה אותה היום. היא אפילו שמה עדשות והתאפרה, לשם שינוי. אסור היה שיזהו אותה היום.
היא הלכה בסמטה בשקט, מנסה להבלע בצללים. אסור שיראו אותה היום. היא המשיכה ללכת, לא נכנסת לאלומות האור של הפנסים, מדלגת בקלילות מעל שיכורים ששכבו על הרצפה.
היא יצאה לרחוב גדול וסואן, מתעלמת מהרעש. היא המשיכה ללכת באותה קופצניות, מסתכלת על כל האנשים שסביבה בריכוז, אסור היה שיזהו אותה היום. היא המשיכה ללכת במהירות, מפלסת לה דרך בין האנשים שהתגודדו בכיכר.
הנה היא, הנסיכה הקטנה שלה. היא הרימה את ראש וכמעט הורידה את הרעלה, עוצרת את עצמה ברגע האחרון. אסור שמישהו יזהה אותה היום. היא המשיכה להסתכל על המרפסת, בה עמדו זוג הורים שלובי ידיים וילדה קטנה. הילדה הקטנה שלה, ליתר דיוק.
האישה שעמדה על המרפסת הייתה יפהפייה. השיער שלה היה כהה ואסוף בצמה, תווי פניה – עד כמה שנראו בחשכה, היו מלוטשים ויפים כתמיד. השמלה שלה הייתה מפוארת למדי, ופניה הקרינו יהירות עד בלי סוף.
ליבה נחמץ לרגע, היא הרימה את ידה בשביל להוריד את הרעלה ולהראות את עצמה לכולם, אבל נזכרה שאסור. הפעם אסור, היא צריכה להיות בשקט עד הרגע הנכון.
היא המשיכה להסתכל, בוחנת את הזוג המאושר והבת שעמדו על המרפסת. הבהוב של אור מגג הבית הגדול משך את צומת לבה. הנה הסימן שלה.
היא פלטה נשימה עמוקה והרימה את שתי ידיה באיטיות, מצמידה אותן לרעלה.
'1, 2, 3,' המחשבה עברה בראשה והיא משכה את הרעלה מטה. במיידיות שאפיינה תמיד את אנשי העיר כולם הסתובבו להסתכל על הפלא שעמד לידם.
שיער לבן-כסוף, תווי פנים מהפנטים ועיניים גדולות, חסרות צבע מוגדר.
באותו הרגע ממש גם שני האנשים על הגג הסתובבו, מסתכלים על האישה היפהפייה שעמדה ברחבה.
זעקה נשמעה, זעקה שגרמה אפילו ליפהפייה הממקודדת להרים את ראשה.
הילדה נלקחה.
המשימה הושלמה.