אומנויות טבריה – פרק 7

פרק 7:
עבדתי על שיעורי הבית שלי, כלומר למדתי לנגן את השיר "תן" של רוני דלומי בגיטרה שלי, זייפתי יותר מדי ויכולתי לדעת את זה כי יעל נכנסה למחסן וישר כיסתה את אוזניה.
"מה הבעיה שלך?!" היא שאלה "תפסיק לנגן אם אתה לא מרוכז!"
הסבר קצר על יעל: יש לה שיער שחור וקצר- בקו הלסת, עיניים חומות חודרות וחיוך שלא נמחק אף פעם מפניה. יעל בת 16, היא לומדת בשכבה שמתחתיי אבל התחברנו כשגלינו שהיא שכנה שלי. אה, וגם כשהיא שפכה עליי את האוכל שלה בקפיטריה בבית הספר.
מה שהכי אהבתי ביעל היה שהיא אומרת הכל בפרצוף, היא לא מפחדת מתגובות של אחרים וחוץ מאשר לספק את ההורים שלה לא אכפת לה מכלום. אז היא לא חננה שתשב ותחפור למבחן אבל היא גם לא תזניח את הלימודים או את החברים שלה.
ובמידה מסויימת.. הייתי חבר שלה.
"מה קורה איתך?" היא שאלה כשהתיישבה על הכיסא מולי, מכנסי הג'ינס הקרועים שלה נראו קרועים מהרגיל, כאילו קרעה אותם יותר, בכוונה.
"אני מניח שאני לא מרוכז" אמרתי והורדתי את הגיטרה לרצפה, היא בחנה אותי בריכוז
"זה קשור לבחורה, מישהי מסויימת" היא אמרה והנהנה
טוב, אז האמת היא שלא חשבתי על מעיין או נעה או מה שקרה ביניהן. חשבתי על…
"לא תאמין מה קרה!" היא אמרה, משנה נושא, "היום בבית הספר היו את המבחנים, אתה יודע. מליון ילדים השתלטו על הכיתה שלנו וזה היה ממש מצחיק כי דוד ניסה לעצור אותם ותוך כדי הוא נפל, ודנה ניסתה לעזור לו לעצור את הילדים האלו ו…"
"יעל?" שאלתי והרמתי גבה, "ריכוז?"
"אה, כן, בטח" ליעל הייתה נטייה לשכוח מה היא רוצה לומר ולהתחיל לפטפט על שטויות. אם לא עוצרים אותה בזמן… "אז הייתי בכיתה שלי כשהיא נכנסה לכיתה והתיישבה בחלק האחורי, היא אמרה שהיא באה לנסות את בית הספר, זה היה ממש מוזר כי היא נראתה בכלל בכיתה י"א. היה לה כלי כזה… אמ.. כינור. כן, כינור. אז בכל מקרה, היא אמרה ש…"
לרגע הלב שלי הפסיק לדפוק. יכול להיות שיעל מדברת על…
"מי זאת?" שמעתי את עצמי שואל, "מי הנערה הזאת?" שאלתי אחרי המבט במבולבל שהצטייר על פניה.
כינור, נערה חדשה, כיתה י"א… הכל נשמע הגיוני מדי, עוד מעט יעל תגיד לי שהיה לה שיער בלונדיני ועיניים כחולות שיכולת לחקור נשמה.
ווואו. מה זה היה? ממתי אני חושב דברים בצורה כזאת?. ניערתי את ראשי ויעל נראתה כמנסה להתאמץ, "אני חושבת שקראו לה דנה…"
"חנה" אמרתי והיא הרימה את מבטה, "קרואים לה חנה"
"כן," אמרה בחיוך מסוקרן, "איך אתה יודע דן? יצא לך לגלות משהו שאני לא יודעת?"
משכתי בכתפיי, "היא התנגשה ביוניס בחדר מוזיקה של כיתות ח', ו… טוב פגשתי אותה באוטובוס לפני כמה ימים"
האם זה באמת היה רק לפני כמה ימים שהיא הצביעה על הכיסא שלידו וביקשה לשבת שם? שולחת מבטי הערצה אל ז'קט בית הספר שלו?.
"אוווו" יעל חייכה בעניין מוגבר, "אז הנה לך למה אתה מזייף"
"סליחה?" אם היה משהו שלא סבלתי היה לשמוע אנשים אומרים משהו על השירה שלי.
"בגיטרה טמבל, למה אתה מזייף בגיטרה" היא צחקה, "אתה חושב על חנה הזאת, נו באמת. איך אפשר שלא? אפילו אני מקנא בשיער הבלונדיני המבריק שלה, והעיניים האלו.."
"אני לא חושב עליה!" אמרתי ובאותו רגע ידעתי שטעיתי בתגובה שלי, יעל משכה בכתפיה והתרוממה, היא פנתה אל הדלת.
"לכל מקרה, אם תרצה.. יש לי את מספר הטלפון שלה. תתפלא לגלות שהיא לא גרה רחוק מפה" היא חיכתה עוד רגע כדי לקבל את התגובה שלי אבל כשזה לא קרה היא נאנחה ופתחה את הדלת, "נתראה מחר".