אומנויות טבריה – פרק 5

התקדמתי עם מעיין במסדרונות, היא לא הפסיקה לחייך, גם כשהגענו הביתה.
"יום ארוך ומתיש" אמרתי והשלכתי את התיק שלי לרצפה בעוד שהיא רצה אל הקליניקה של אמא שלנו
"אמא! אמא!" היא קראה כמו ילדה בת חמש וקפצה במדרגות
"אוף" מלמלתי והתיישבתי על הספה, אמא שלי עלתה למעלה ומאחורה הייתה נערה כבת 16, היא חייכה אליי והניפה את ידה בברכה כשמלמלה 'היי' חלוש ויצאה מהדלת. עוד אחת מהלקוחות של אמא שלי.
"הלקוחות שלך חייבות לבוא כשאני חוזר הביתה?" שאלתי כשפעמון הדלת צלצל.
"אני לא מחייבת אותך לחזור הביתה, דניאל-תומאס-כהן" היא אמרה ואני שילבתי זרועות.
"למה את קוראת לי ככה?" שאלתי, אני לא מבין בשביל מה הורים נותנים עוד שמות לילדים שלהם. שם אחד לא מספיק? ועוד השם הזה… תומאס.
"כי זה השם שלך!" היא קוראת ופותחת את הדלת, חיוך נמרח על פניה, "שלום נעה, תיכנסי", נערה נוספת נכנסת ומחייכת אליי, זיהיתי אותה, נעה אהרוני. נערה מעצבנת בת 16 עם חיוך של מליון דולר שכל מה שהיא חושבת עליו זה קניות ונעליים חדשות. סתם עוד מתבגרת מעצבנת. ואני יודעת את זה כי היא לומדת איתי בשכבה ו… טוב, בערך יצאנו בתחילת השנה (סתמו).
"מעיין" מלמלתי וחטפתי את התיק שלי
"דניאל" היא חייכה והושיטה את ידה לחיבוק, חייכתי אליה ועליתי במדרגות לחדר שלי, שמעתי את אמא שלי אומרת משהו על הלימודים שלי ועל זה שאני נורא עסוק.
כן, תודה אמא.
זרקתי את התיק על הרצפה והתיישבתי ליד המחשב שלי, פתחתי את הפייסבוק ועברתי במהירות על כמה מההודעות של החברים שלי: אימון כדורסל, הודעה מיונתן ועוד כמה מהחבר'ה בבית הספר.
עיקמתי את האף כשקראתי את המסר של יוני: 'אח שלי לא התקבל, היית מאמין? מה עם אחותך, הצליחה? ומה עם החברה החדשה שלך? ולשם שינוי, אני מציע לך לענות לי דן'.
היה חבל לי על אח של יוני, הוא די מוכשר בציור. הוא סוג של אמן.
מה אתם מופתעים? חשבת ש-'אומנויות טבריה' זה רק לילדים עם כישרון מוזיקלי? לא, מה פתאום. כל נער או נערה עם כישרון כלשהו יכולים להיכנס לבית הספר, אם הם עומדים בסטנדרטים כמובן.
לא הבנתי על מי יוני דיבר… החברה שלי? הוא בטח לא מתכוון לחנה נכון?
חשבתי על זה שלא יצא לי לברר מה איתה. מעניין אם היא הצלחה להתקבל.
כתבתי ליוני משהו כזה: 'מצטער על אח שלך אחי, אחותי לעומת זאת דווקא הצליחה, איך לא? וחנה.. היא לא החברה שלי. ומתי אני לא עונה חתיכת דביל?!'.
אז נשכבתי על המיטה ועצמתי עיניים ובפעם הראשונה היום, שקט השתרר מסביבי. טוב, לפחות עד ששמעתי את נעה מדברת עם אחותי בחדר שלה.
אז ברור שניסיתי לשמוע על מה הן מדברות.
"… בזה, אז את בטוחה?" קולה של אחותי היה צרוד
"אני מבטיחה לך" נעה השיבה, לא אהבתי את זה, יכולתי לראות את נעה עם הפרצוף המרושע שלה גורמת לאחותי לעשות משהו.
"אני.. אני מבינה" מעיין נחנקה ואני חושב שהיא אפילו בכתה
"אל תדאגי, תוכלי לנסות שוב בשנה הבאה" נעה אמרה "או… שתעזרי לי"
"אבל.. הוא לא יסכים" מעיין נברה ועכשיו שמעתי אותה בוכה ברצינות
"תגרמי לו להסכים. הרי הוא אחיך, הוא יעשה הכל בשבילך, לא?"
יכולתי לראות את נעה מחייכת לעצמה, היא אף פעם לא עוזרת למישהו סתם כי בא לה. יש לה מניעים סודיים, בדרך כלל היא גם פוגעת בדרך בכמה וכמה אנשים.
אבל עכשיו הייתי בטוח שהן מדברות עליי. דפקתי בדלת.
"היי מעיין, רציתי לשאול אותך…" הבטתי בנעה כאילו לא ידעתי שהיא פה. היא חייכה, ישרה את החצאית הקצרה מדי שלה וקמה ממקומה.
"היי דניאל" היא חייכה, "אני חושבת ששכחת להביא לי חיבוק קודם"
חייכתי אליה בחזרה, "אני לא בטוח ששכחתי"
"נו, בחייך" היא עשתה את פרצוף הכלבלב המסכן שלה, כמה שלא אהבתי אותה, היא שלטה ברוב בית הספר, לא רציתי להסתבך איתה. חיבקתי אותה ואז היא נופפה למעיין ויצאה מהחדר.
"לא חשוב מה היא אמרה לך, אל תאמיני לה" אמרתי למעיין ויצאתי החוצה, מספיק מהר בשביל לשמוע את נעה סוגרת את הדלת למעטה.
המפלצת יצאה מהבית שלי.