אולי שונים מידי: פרולוג

הידיים שלו חלפו בשערי, כל-כך רכות ועדינות.
הבגדים שלו היו על הרצפה של חדרי, או לפחות כך אני מניחה, ליל אמש מעט מעורפל, וכל מה שאני יודעת זה, ששפתיו על שפתיי ושאנחנו נהנים.
"זה מוזר את יודעת," הוא אומר כאשר אנחנו עוצרים לקחת נשימה."ששני יצורים שונים כמונו מוצאים אחד את השני." ביום אחר, הייתי מתקנת אותו שאומרים בני אדם ולא יצורים, אך הוא לא בן אדם ולכן זו האמירה הנכונה.
אני עדיין לא כל-כך בטוחה מה הוא, אבל אני יודעת מה הוא לא, וזה בן אנוש.
אני גם לא כל-כך בטוחה מי אני, מכוון שאין מצב שהוא יתאהב בבת אנוש רגילה לחלוטין, נכון?
ואולי זה בדיוק מה שאני, אולי אני מייצגת את האנושות בנורמליות שלי, ואולי, אולי פשוט קראתי יותר מידי ספרים.
"על מה את חושבת?" הוא שואל ומעביר את אצבעותיו על עצמות לחיי, אני לא כל-כך בטוחה למה, אבל זה תמיד מרגיע אותי, לא העובדה שהוא נוגע בפניי, אלא העובדה שהוא פשוט נוגע בי, לפעמים, פשוט לדעת שהוא קרוב אליי או שאני אראה אותו מאוחר יותר, יכולה לגרום ליום שלי להיות שונה לחלוטין.
"אני לא יודעת." אני אומרת, וזאת האמת, לפחות ברובה, אני חושבת דברים, אבל נאי לא יודעת איך להסביר אותם, אני לא יודעת למה אני חושבת עליהם בכלל, שלא לדבר מה הם מסמנים, אני פשוט חושבת וזה הכול.
"זה בסדר." הוא אומר, ובקולו הבנה, הוא תמיד מבין אותי, אני לא בטוחה מה גרם לי להמשך אליו, אבל אני כמעט בטוחה שזה אחד מהם.
"אתה יכול לענות לי על משהו?" אני לא יודעת למה אני מנסה בכלל, אין מצב שהוא יעשה לי, זה ברור לי לגמרי.
"ברור." הוא אומר ונושק למצחי, היו לו שפתיים רכות, בצורה לא הגיונית כמעט, והייתי אומרת שזה אחד הדברים הטובים בו, אבל האמת היא שהכול בו פשוט מדהים, בצורה כמעט כואבת.
"מה אתה?"