אולי מחר – פרק 6

"אוקי, מה המספר?" נגעתי בכיס כדי להוציא את הטלפון אבל אז נזכרתי שלא הבאתי איתי כלום, רק את עצמי.
"אוי, לא הבאתי את הטלפון"
"אני לא רוצה לבקש ממך את שלך אבל אני באמת צריך לדעת שהגעת הביתה והכל בסדר"
"זה בסדר, תביא אני ארשום את המספר" לחצתי על "איש קשר חדש", רשמתי את המספר, אבל לא ידעתי איך לקרוא לעצמי.. השם המלא שלי לא יגיד לו כלום ולכתוב זאת מהיער זה קצת משונה.
"אממ, מה לכתוב בשם"
הוא צחק "את השם שלך"
"אבל אז לא תדע שזו אני"
"תכתבי את השם הפרטי ובשם משפחה תכתבי "מהיער""
"עומר מהיער" כתבתי בעודי צוחקת בלב על הסיטואציה המוזרה והמעט מביכה שנקלעתי אליה. החזרתי לו את הטלפון.
"חרוז יצא, עומר – יער" הוא חייך. אבל אני לא. לא בדיחה מוצלחת. אולי הוא ניסה להוציא ממני חיוך אבל לא היתי במוד של לחייך, עברתי טראומה וחיוך זה הדבר האחרון שיצליחו להוציא ממני.
"טוב עומר, היה נחמד להכיר, אני מקווה שאת בסדר, אל תפחדי מגברים, לא כולם כאלה. אם את צריכה משהו, יהיה לך את הטלפון שלי כשאני אשלח לך הודעה" הוא הושיט לי את היד "דניאל, אל תשכחי" הוא שוב מנסה לגעת בי, אני לא יודעת אם הוא הפנים שאני לא יכולה שיגעו בי עכשיו, במיוחד לו גברים, אבל כן רציתי חיבוק, לאו דווקא ממנו, ממישהו, מישהו שאכפת לו ממני, שהחיבוק שלו יעטוף אותי ברוגע וביטחון, אני מפחדת עכשיו. נגעתי בידו לשניה, לחיצת יד מהירה וחסרת חום.
"ביי" הסתובבתי לכיוון הבית.
בדרך חשבתי מה להגיד לאמא, לספר לה על מה שקרה, או אולי עדיף שלא, אמא שלי אף לא היתה האמא הכי מושלמת בעולם בשבילי ולא ממש אכפת לה ממני, לפחות לפי דעתי, היא יותר עסוקה בשני המוצלחת, אחותי הגדולה, שהיא עכשיו קצינה בצבא, והיא מושלמת. מה אם אספר לה והיא תאשים אותי, שיצאתי עם המכנס הקצר הזה והגופיה הזאת, ששידרתי לו שאני מוכנה לזה, ומה אם היא דווקא תיהיה בצד השני של המתרס ותרצה להגיש עליו תלונה במשטרה.
ההליכה לבד היתה מלאת חרדות, חשבתי רק על האיש הזה שלא היסס לגעת בי ולא פחד לעשות דברים בניגוד לרצוני.
הגעתי הביתה ופתחתי את הדלת של הכניסה