אולי מחר – פרק 4

"את בסדר?" הוא הרים אותי מהרצפה. "מה הוא עשה לך החולה נפש הזה?" הוא הצביע על הבחור הגדול ששכב על הרצפה בשלולית של כאב. שתקתי, רציתי לענות, אבל הפה שלי לא נפתח. "אל תפחדי… קוראים לי דניאל" הוא נגע לי בזרוע. מהאינסטינקט ניערתי את היד והוא הזיז את ידו ממני, הטראומה הזאת שעברה בגופי לא אפשרה לי להיפתח אליו, למרות שהוא זה שהציל אותי. הבחור הגדול התרומם מהרצפה ורץ לכיוון השני והדמעות שעוד היו לי בעיניים זלגו על לחיי. התנשפתי כאילו רצתי עכשיו מרתון ודניאל חייך אלי "הכל בסדר עכשיו, בואי, נלך לשבת על הגבעה, לראות את הזריחה" הלכתי איתו, משום מה סמכתי עליו. התיישבנו על הגבעה והוא שאל אותי אם אני בסדר "אני לא יודעת אם אני בסדר" עניתי. "את רוצה לספר לי מה קרה!?" הוא חייך "הוא, הוא פשוט תפס אותי פיתאום ו… ו…" הדמעות עלו בגרוני שוב "זה בסדר, לא נדבר על זה" הוא בא לשים את ידו על כתפי אבל כנראה שנזכר בפעם הקודמת שניסה לגעת בי כי בשניה הוא פשוט שינה את הכיוון של היד.