אולי מחר יהיה יותר קר – פרק 1

אוליביה עמדה מול השער המתכתי והמוכר. היא עבדה בהרבה עבודות לפני שהגיעה לאבונדייל, ועדיין לא היה לה ספק שזו העבודה המשונה ביותר שהייתה לה. מצחיק לאן החיים לוקחים אותנו, היא חשבה לעצמה.
זה היה חודש אוקטובר קריר במיוחד. הגשם לא חדל לרדת, תמיד מטפטף, מזכיר שהחורף קרב. אוליביה הידקה את מעילה סביבה ונשמה נשימה עמוקה ומקפיאה ונכנסה אל בית הקברות.
בסוף השבוע האחרון היה קר וגשום, והיא לא ציפתה למצוא הרבה זרים ונרות על הקברים. ועם זאת, נדמה שתושבי אבונדייל לא נבהלו מקצת גשם ורוח ודאגו להביא ליקריהם את המנחה הקבועה.
פרחים רטובים ועלובים למראה שכבו על מצבות האבן. על חלקן הניחו נרות שכבו מזמן, והייתה מצבה אחת שבדרך קבע הונח עליה העיתון היומי. אוליביה חשבה שזה עצוב במיוחד.
בכפות ידיים חיוורות מקור היא החלה במלאכה. היא אספה את כל המנחות שהושארו לתוך סל פלסטיק ואז טיטאה וגרפה עלים וזרדים מסביב למצבות.
זה לא היה בית קברות גדול במיוחד, סך הכל שישים ושבעה קברים. כולם עשויים מאבן עם צלב שמתנוסב מעליהם. היה אפשר לומר שזהו בית קברות חסר יחוד, למעט פרט אחד. מתוך כמעט שבעים מצבות, שלושים ותשעה מהן היו קטנות. נדמה שבמרוצת השנים באבונדייל מתו יותר ילדים ממבוגרים. וזה, ללא ספק, העביר צמרמורת בגבה של אוליביה כשחשבה על כך.
"הנחתי את זה רק הבוקר," אמר קול מאחוריה והקיץ אותה ממחשבותיה.
היא הרימה את מבטה מהאדמה. מולה עמד גבר בגיל העמידה, שיערו מאפיר בצעדיים. הוא החווה בראשו למצבה שזה הרגע סיימה לנקות.
"אה… אני מצטערת…" היא לא ממש ידעה מה לומר.
הוא הביט בה לרגע ארוך ואז משך בכתפיו. "אין דבר, במילא הפרחים כבר נרטבו מהגשם."
אוליביה, מובכת, פשוט עמדה מולו בחוסר נוחות.
"מה שמך?" הוא שאל.
"אוליביה ווסט."
"רוב קלינט." הוא אמר והושיט את ידו ללחיצה.
היא הסירה את כפפת הנקיון מידה הימנית ולחצה את ידו המחוספסת.
"מה בחורה צעירה עושה במקום כזה… מת?"
אוליביה חשבה שזה מובן מאליו. "אני מנקה את המצבות…"
רוב חייך חצי חיוך. "זה ברור, אבל למה?"
"אה… ובכן…" היא מלמלה, לא בטוחה איך להשיב לזר גס הרוח שמולה. "אני חייבת לסיים לנקות כאן, ברשותך." אמרה לבסוף.
"אה, כן כן בטח… לא התכוונתי לחטט, את יודעת. פשוט… זה קצת משונה, אז תהיתי." הוא הרהר לרגע במשהו לפני שפנה ללכת. "טוב, אני אניח לך. שיהיה לך יום טוב, אוליביה."
היא לא ענתה והניחה לו לצאת מבית הקברות לפני שהביטה במצבה. רונדה מארקס, אישה צעירה, נפטרה בשנות העשרים לחייה. מתחת לשמה נכתב בגדול "החיוך שיכל לרפא כל מכאוב".

הדירה שלה היוותה מפלט חמים מהרחוב הקר. היא הסירה את בגדיה הרטובים בכניסה ומיהרה להדליק את החימום. פיטרסון, החתול שלה, ישב על אדן החלון וגרגר לעברה, זנבו מתנועע בערמומיות.
"אני יודעת מה אתה חושב, תחמן קטן! תשכח מזה." קראה לעברו בזמן שהרתיחה מים לתה.
כדור הפרווה האפרורי הופיע במטבח. פיטרסון ילל והחל להתחכך ברגליה.
"לא, אין סיכוי. פעם אחרונה שפתחתי לך את החלון נעלמת לשבוע שלם!"
הוא המשיך להביט בה, מפציר.
אוליביה גלגלה עיניים ונאנחה. "אין לי כח אליך, פיט, באמת."
היא התיישבה על הספה עם התה המהביל, מחממת את אצבעותיה הקפואות על הספל. היא חשבה על השבועות האחרונים, על איך שהרגישה סופסוף כאילו היא יכולה להיעלם, ולו לקצת זמן, בתוך העיירה המשמימה הזו. אבל היא ידעה שזה לא יוכל להימשך לנצח, היא תצטרך לחזור לעולם האמיתי מתישהו.
בלית ברירה היא שלפה את הטלפון שלה מהתיק. הוא היה כבוי כבר שבועיים, והיא חששה להדליק אותו שוב. היא דיברה רק עם ניק מאז שעברה לאבונדייל, ולא היה לה מושג למה לצפות מכל השאר.
המכשיר השמיע צליל נעים כשנדלק. במשך כמה רגעים לא קרה כלום, ואוליבה חשבה לרגע שאולי בעצם אף אחד לא חיפש אותה. היא לא הייתה בטוחה אם זה אמור לשמח אותה. אבל לא, מהר מאוד הטלפון התעדכן ואינספור הודעות החלו לצוץ על המסך בצלילי "טינג" ו"בזז" בלתי פוסקים.
לאחר כמה רגעים, שוב שרר שקט בדירה, מלבד גרגורו התמידי של פיט.
היא כמעט העזה להציץ במסך, אבל רק כמעט. כעבור רגע ארוך, היא החזירה את המכשיר לתיק, והניחה לפיט לקפוץ על ברכיה ולהתכרבל בחיקה.