אולי הכול רק דמיון 2

אך ביום ראשון האחרון קרה דבר נורא. גיליתי שחברי הטוב, היה לא יותר מיציר דמיוני.
באותו היום הייתי די מנומנם, בגלל שישנתי רק זמן מועט בלילה, אחרי שחזרתי הביתה מאוחר מאוד. כבכול יום, הלכתי לנקודת המפגש הרגילה שלי עם גרגור והמתנתי לו, אך הוא לא הגיע. כשנהייה כבר די מאוחר והתברר לי שהוא לא מתכוון להופיע, החלטתי לבדוק אם הוא נמצא בביתו, אך כשהגעתי לשם ושאלתי אם גרגור נמצא בבית, אמרו לי שהם מצטערים, אך אינם מכירים שום גרגור. אולי טעיתי במספר הבית, אמרתי לעצמי. החלטתי ללכת לחפש אותו במקום בו הוא אמר שהוא לומד, אולי נשאר שם עד מאוחר. אך גם שם אמרו לי שלא לומד בבית ספרם ומעולם לא למד, גרגור וישקובסקי.
גם ביום למחרת לא הגיע גרגור להיפגש איתי ומאז לא ראיתי אותו יותר. הבנתי שרק דמיינתי אותו כול הזמן ומעולם לא היה לי חבר אמתי. ולמה שיהיה?!
אני הרי ילד מכוער וסתום שאף אחד לא רוצה בקרבתו. חברי לכיתה צדקו, אף אחד באמת לא ירצה להיות חבר שלי, מה לעזאזל בכלל חשבתי לעצמי?! הייתי צריך להבין זאת קודם.
עולמי קרס, הרגשתי נבגד וכעוס ופתאום נהייה עולם של חברי לכיתה הרבה יותר כבד.
ביום שלישי האחרון החלטתי לשים קץ לכול עניין ההצקות הזה. זה נהייה כבר בלתי נסבל. יותר מדי בשבילי. באותו יום, כרגיל, יונתן הפטמן, הבריון של הכיתה קיבל את בואי בסטירת לחי מצלצלת. כול חבריו ישבו מאחור על כמה שולחנות וכיסאות והתפרצו בצחוק מתגלגל. "מה קרה הומו?" פנה אליי יונתן, "אתה הולך לבכות?"
ובאמת פרצתי בבכי, מה שגרם ליונתן וחבריו לפרץ חדש של צחוק רועם וכינויי גנאי. "תראו את ההומו הזה בוכה!" קרא אחד מהם. "אולי אתה רוצה להציע לי להיות החבר שלך, הומו?" שוב הזכיר לי יונתן את התקרית המפורסמת, "אתה רוצה לנשק אותי?"
"אני רוצה שתמות!" התפרצתי בזעם, משתנק מבכי.
"מה אמרת, יא חתיכת מתרומם!?" יונתן נדרך ונראה כאילו הוא עומד להכות אותי שוב, אך לפני שהספיק, אחזתי ברגלו של כיסא שהיה זרוק על הרצפה לידי והטחתי אותו בראשו של יונתן בכול כוחי. "אמרתי שאני רוצה שתמות!" זעקתי בזעם מתפרץ והלמתי שוב בראשו שותת הדם של יונתן, שהיה שרוע עכשיו על הרצפה, מחוסר הכרה.
חבריו מוכי ההלם לא העזו לזוז ואילו אני עזבתי את הכיתה בריצה.
כעבור כמה דקות, מנהל בית הספר קרא לי לשיחה אתו. הזמינו את הוריי ואפילו שוטר אחד הגיע למקום. ואני קפאתי מרוב פחד ולא הייתי מסוגל לענות לאף אחת מהשאלות שהמנהל שאל אותי. "אתה מבין מה עשית, מוטי?" התרעם עליי המנהל, לא עניתי, "אתה גרמת לילד נזק מוחי!" הוא צעק עליי, אין תשובה. "למה עשית דבר כזה?" שאלה אימי המודאגת בדמעות, אך גם לה לא עניתי. פשוט ישבתי שם, מאובן מאימה. מה הם הולכים לעשות לי? רק על זה חשבתי כול הזמן. האם אני הולך להישלח לכלא?
החליטו להעביר אותי לחינוך מיוחד, בבית ספר לנוער נושר ועבריינים צעירים.
החלטתי שאין טעם יותר להמשיך ככה. לעולם לא יהיה לי חבר בעולם וגם תוכניותי להצלחה בחיים הן לא יותר מאשליה שנועדה לעזור לי לשרוד את חיי הקשים, בדיוק כמו חברי הדמיוני, גרגור. אני לא מתכוון ללכת שולל אחר האשליה הזאת, החלטתי לשים קץ לחיי העלובים וחסרי הטעם. מחר, כשהוריי יעזבו לעבודה, אני אקפוץ מגג הבית, בתקווה שכול זה יסתיים מהר ככול האפשר.