אולי הכול רק דמיון 1

מאז התקרית המשפילה, אף אחד מחברי כיתתי לא מוכן לדבר איתי. הם כולם מתרחקים ממני כאילו הייתי מצורע, ואם לא די בכך, הם נוהגים להיאסף בקבוצות וללעוג לי, בהזכירם את ההשפלה שחוויתי אז. הם מכנים אותי בשמות גנאי מגוחכים ומזכירים לי את האירוע המפורסם בכול הזדמנות. ולפעמים הדברים מגיעים אף מעבר לכך והילדים מכים אותי או יורקים עלי מתוך תענוג מובהק, בידיעה שאני חסר אונים מול כולם.
לפני התקרית, לא נהגו להתנכל אלי באופן מיוחד או להציק לי בצורה שכזו. זה לא שהייתי מהמקובלים או משהו כזה, אבל לא הרבה היו שמים לב אלי והייתי מצליח בדרך כלל לעבור את יומי מבלי לספוג חבלות רבות, גופניות או נפשיות. אך כיום, לאחר שהתקרית המבישה משכה תשומת לבם של חברי כיתתי, נהייתי די פופולרי בקרבם, או בעצם, שק חבטות די פופולרי…
חברי היחיד הוא גרגור, תלמיד בית ספר אחר, גם הוא לא מקובל במיוחד אצל בני כיתתו.
אני מוצא נחמה רבה בחברי היחיד. אנו משחקים יחד ועוזרים האחד לשני בלימודים, למרות שלפעמים זה לא קל, בגלל שכול אחד מאתנו לומד בבית ספר אחר.
השיחות הרבות שאני מנהל עם גרגור עוזרות לי לעבור את הזמנים הקשים האלו. הוא אומר לי שהוא שותף לכאבי ושגם הוא סובל מהצקות בני כיתתו. אני מוצא את הדבר מנחם מאוד, נראה שצרת רבים הינה נחמה אחרי הכול. יחד, אני וגרגור מתכננים איך נתבגר ונתפוס את מקומותינו בראש החברה, רק צריך לשרוד את התקופה הזאת, הוא אומר לי, וכול העולם יהיה פרוש בפנינו. אנו נוהגים לדמיין איך נגדל ונהפוך לאנשים חשובים ואיך שכול הבריונים שפעם הציקו לנו יתחננו בפנינו שלא נגרום להם לאבד את עבודותיהם או שלא נשלח את ילדיהם למשפחות אומנות.
וכך עוברים עליי חיי. מהבוקר עד אחר הצהריים אני סובל את נחת ידם של חברי ללימודים, ולעת בין הערביים אני נפגש עם ידידי הטוב. כשאני חוזר הביתה, אני לא עושה הרבה. בדרך כלל רק אוכל ארוחת ערב והולך לישון.
הוריי שמו לב לשינוי בהתנהגותי, נהייתי מסוגר ונהגתי לחזור הביתה יותר ויותר מאוחר, אך לא גיליתי להם על חברי גרגור ובכלל, על כול המצב והם הניחו שהכול בסדר איתי ולא דאגו יותר מדי.