אולי בעולם אחר: פרק שני חלק ב'

אסרו עליי לראות אותו.
ידעתי שג'ורג' ילשין עליי, אבל חשבתי שיהיה לי עוד זמן.
אני לא יכולה ממש להסביר למה אני רוצה לראות אותו, אני מניחה שהוא פשוט מסקרן אותי, שמשהו במראה שלו מושך אותי אליו.
הייתי רוצה להגיד שהקשבתי להם, שהפסקתי להתראות איתו, אבל אם הייתי אומרת את זה, זה היה שקר.
ברגע שהוא ניגש אליי וחייך אליי, לא יכולתי להגיד לו לא, לא יכולתי לדחות אותו.
אז במשך ארוחת צהריים אחת, ישבתי, בהיתי בעיניו הכחולות והתייסרתי.
מתתי מאשמה, שלא הייתי אמורה להרגיש.
זאת אומרת, למי אכפת? הם לא ההורים שלי, והם בטח שלא יכולים לשלוט עליי, טוב, לפחות לא עד שאסיים את בית הספר, עד אז, אני ברשות עצמי, לאחר מכן, ובכן, לאחר מכן הם יכולים להרוג אותי, ואיש לא יניד עפעף.
"את בסדר?" הוא שואל לאחר זמן מה., אני מניחה שהייתי שקטנה מידי.
"כן, סליחה," אני עונה "פשוט שקעתי במחשבות לרגע." אני אומרת ומחייכת לעברו.
הוא מביט בי לעוד זמן מה, ואז מניד בראשו, וחוזר אל האוכל שלו.
"יש לך תכניות למחר?" הוא שואל לפתע, ממש שנייה לפני שכול אחד מאיתנו פנה לדרכו.
"אני מניחה שעכשיו יש לי?" אני שואלת, וחיוך על פניי.
אני יודעת שפגשתי אותו לפני זמן מה, אבל רציתי לדעת יותר עליו, רציתי לבלות איתו יותר.
"בהחלט." הוא עונה ומחייך אליי, אני מוכנה להישבע, שהשיניים שלו היו מהלבנות בעולם, אבל אולי זאת רק בגלל העובדה שעורו בגוון זית.
"תארזי ליומיים אולי יותר." הוא מוסיף ולאחר עוד חיוך זריז, הוא הסתובב והלך.
לא יכולתי שלא לתהות לאין הוא ייקח אותי.
כול היום עבר במין טשטוש, הייתי בעננים, למרות שלא הייתי מוכנה להודות בזה מול אף אחד. העובדה שהוא התנהג אליי נחמד כל-כך, הייתה מעט מוזרה.
תמיד חינכו אותי להאמין שבני אנוש הם רעים וגסי רוח, ולכן עדיף אפילו לא לדבר איתם.
אבל הוא היה שונה מכול תיאור של בני אנוש ששמעתי בחיי, והייתי מאושרת על כך.