עולמות שונים: פרק שלישי

זה תמיד כואב, זה לעולם לא מפסיק לכאוב.
"אתה בסדר?" אני שומע קול קטיפתי מאחוריי, ולאחר כשנייה יד על ידי.
זאת הייתה קתרין, היה אסור לה לראות אותי כך.
הייתי צריך להראות לה שאני בלתי פגיע, שדבר לא יכול לערער אותי.
"סליחה?" אני שואל, קולי מטושטש ועיניי עצומות למחצה.
"אתה בסדר?" היא שואלת שוב. "בכית." היא מוסיפה לאחר רגע, רוצה לראות את התגובה על פניי.
"האמת, שישנתי." אני עונה, מעביר את אצבעותיי בשערי ומפהק.
"במקום עבודתך?" היא שואלת, גבתה מזנקת מעלה.
הייתי רוצה לענות לה שזה לא עניינה, אבל לא יכולתי, היא הייתה כמעט נסיכה, ואני הייתי כלום, היא יכלה להורות על מותי בקלות.
"את אולי לא יודעת, אבל העברתי את היומיים האחרונים על הרגליים מנסה לדאוג שעתידך יהיה מובטח." אני עונה בסופו של דבר, מבטי בעיני יציב, וקולי סמכותי.
"הו." היא עונה בקול קטן. לפעמים אני חושב שהיא שוכחת שגם אני צריך לישון ולאכול, והאמת שאני לא בטוח מה אני מרגיש לגבי זה.
זאת אומרת האם אני כועס עליה, או פשוט מאוכזב?
האם היא חושבת שאני מתקיים מאוויר, או שיש לה דברים טובים יותר לעשות מאשר לחשוב על משרת כמוני?
"כן," אני עונה. "אני כמעט בטוח שיש לך עכשיו מדידה." אני אומר, מנסה להחליף את נושא השיחה, יודע שהיא תתחיל לנהל מסע ומתן, היא שנאה מדידות, ותמיד עשתה פרצוף כשרק דיברו על אחת.
"אני חייבת? אתה יודע שאני שונאת את זה." היא אומרת במבטה מבט מתחנן.
אני בדרך כלל שוכח שהיא רק נערה, אבל לא בדרך שהיא שוכחת שאני אדם, אלא בדרך שונה. אני שוכח שהיא נערה משום שאסור לה להיות אחת. היא צריכה להיות בוגרת, אחראית, היא לא יכולה להחליט להתמרד ולברוח לפינה נידחת, יש לה הזדמנות לגרום לעתיד שלה להיות כל-כך ורוד שהיא לא תוכל לראות יותר דבר, אבל אם היא תהרוס זאת, זה יהיה יותר גרוע מנידוי, ואני חושש שהיא לא תשרוד זאת.
"את יודעת שארלין לא תפסיק להציק לי אם אני אוותר לך." אני עונה וקם על רגליי, ארלין הייתה התופרת, והאמת שהיא הייתה מפחידה.
היא לא אמרה דבר פשוט קמה והלכה, כועסת עליי.
עכשיו שהיא הלכה, אני יכול להתמקד בכאב.
אני לא יודע בגלל מה הוא מופיע, אבל הוא תמיד שם, תמיד עורב לרגע של חולשה.
לפעמים, כל-כך כואב לי, שאני לא מסוגל לחשוב כמו שצריך.
הכאב תמיד נמצא, תמיד בפינה חשוכה של ראשי, מחכה לחשכה בשביל לצאת לטייל.
לפעמים, כשנמאס לי להילחם, אני נכנע ונותן לו לתפוס פיקוד, נותן לעצמי לטבוע בכאב.
זה משחרר, במין דרך מוזרה כזאת, זה גורם לי להרגיש כאילו הגרוע מכול כבר מאחורי, ושמעכשיו, הכול יכול רק להשתפר.
למרות שזה שקר, הגרוע מכול עוד לפניי והכול יכול רק להתדרדר.