אוהבת אותך אפילו ש…..פרק 52 המיוחל !!!!!!!!!!!!!

מהפרק הקודם ( שאותו ודאי שחכתם ) :
" עוד לא הלכת ? " שאלתי את בר , פוגשת במבטו של אדם מהסלון. בר הביט בו גם.
" את רוצה שאני יחכה לך במיטה כבר ? " הוא התקרב אלי וגיחך.
" עוף מפה " הזזתי אותו ממני ועליתי לחדרי. הוא עולה אחרי.
" מה החבר הזה של אח שלך עבר לגור אצלכם או מה ? " הוא שאל כשנכנס לחדר שלי.
" מה אכפת לך ? " שאלתי אותו וחלצתי את הנעליים שלי.
" מתעניין.." הוא אמר ומשך אותי לעברו.
" בר דיי " אמרתי כשהוא הניח את אצבעו על שפתי.
" רוצים פיצה ? " דלת חדרי נפתחה ומיהרתי להעיף ממני את בר.
" כן דווקא מתחשק לי אני כבר יורדת " אמרתי לאדם בחיוך. הוא חייך וסגר את הדלת.
" טוב אתה יכול ללכת בר אני יודעת מה עומד לקרות אם תישאר ואני לא מעוניינת " אמרתי לו ויצאתי מהחדר שלי.
" את לא יודעת שום דבר ממה שהולך לקרות שני , שום דבר " הוא אמר וירד אחרי. ברגע שהגענו לסוף המדרגות החשמל נכבה ושמעתי רעש של רעם מבחוץ.
הפסקת חשמל.

פרק 52

יופי זה בדיוק מה שהיה חסר לי עכשיו. הפסקת חשמל.
" כמה רומנטי " בר לחש לתוך אוזני. הרחקתי אותו ממני ונאנחתי , מוציאה את האייפון מהכיס שלי ומדליקה את הפנס. " בוא כבר אני רעבה " אמרתי לו והתקדמתי לעבר הסלון.
" מאיפה באה לנו ההפסקת חשמל המזדיינת הזו עכשיו " דולב רטן ולקח חתיכת פיצה מהמגש.
לקחתי גם חתיכה וצנחתי על הספה, בר התיישב לידי ולקח ביס מהפיצה שלו. בהמה.
" אז מה עכשיו ? " אדם אמר בשעשוע ונשען לאחור. חייכתי אליו חיוך קטן.
" אמת או חובה " צחקתי והרמתי את בקבוק הקולה שהם כבר הספיקו לרוקן.
" תראו את השובבה הזו " דולב גיחך.
" אויש צחקתי, כל דבר אתה לוקח ברצינות אתה "
" ברור. " הוא אמר ולקח עוד חתיכה של פיצה. אדם קרץ לי והרגשתי איך הלחיים שלי מאדימות. הוא כזה מקסים.
מזווית העין הבחנתי במבט של בר.
" טוב אני.. אני נראה לי אזוז " בר אמר ספק לעצמו ספק לנו וקם מהספה.
" מה, עכשיו ? לפחות תחכה עד שההפסקת חשמל תיגמר " החזקתי בידו.
" כולה הפסקת חשמל שני " הוא אמר וניתק את ידי ממנו , מתקדם לכיוון היציאה.
" חכה שנייה נו " קמתי ממקומי והתקדמתי לעברו, עוצרת אותו ונעמדת מולו .
" מה ? " הוא שאל בחוסר סבלנות וכיבה את הפנס באייפון שלו.
" למה כיבית ? "
" נו מה שני ? אני רוצה ללכת " הוא נאנח והדליק אותו שוב.
" מה התהפכת פתאום ? " שאלתי בחוסר הבנה. תוך שנייה הקול שלו הפך לכועס ומאשים.
" לא יודע , אולי זה בגלל שאני מרגיש קצת כמו גלגל שלישי בינך לבין הדפוק הזה " הוא אמר בעצבים ושיחק במפתחות שלו.
" נו באמת בר א-"
" לא אכפת לי " הוא קטע אותי ופתח את הדלת, יוצא ומשאיר מאחוריו רק את הרעש של הטריקה.
בצעדים רפויים חזרתי בחזרה לסלון, צונחת על הספה ונאנחת.
פחדנית.
כל כך פחדנית זה מה שאת.
" את בסדר ?" אדם שאל וכיוון עלי את הפנס באייפון שלו.
הנהנתי לעברו בחצי חיוך.
אני כל כך לא בסדר.
כל כך פחדנית, כל כך מטומטמת. לשנייה חשבתי לפתוח את הדלת וללכת אחריו.
מה? עכשיו תיכנעי? אחרי כל מה שהוא עשה לך? לא. תעמדי על שלך! יש עוד בנים בעולם.
יש את אדם לדוגמא. דוגמא למופת.
את לא זוכרת שהוא שיקר לך? ובגד באחרות איתך? שכחת את המשפט פעם בוגד תמיד בוגד? מי אמר שהוא לא יבגוד גם בך ?
ניסיתם להיות ידידים, לא הלך.
שני בואי נודה בזה את לא יכולה בלעדיו. שמעת את מיטל האקסית, את חשובה לו.
שני אל תהיי מטומטמת את אפילו לא בטוחה שזו אהבה.
יעבור לך.
איך זה שנתקעת עליו כל כך הרבה זמן ?
המשכתי להתלבט בתוכי… רצף המילים ההסברים והתירוצים עשו לי בלגן במוח.
אדם שולח לעברי מידי כל כמה שניות מבט חטוף. זה מקשה עלי לחשוב.
אולי בר הוא באמת סתם הידלקות טיפשית, אולי כדאי לי ללכת על אדם?
אבל אם אני אפספס ?
אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אני גם אשמין. וגם אהיה רעבה.
מטומטמת.

מנקודת המבט של נועה :

קמתי לבוקר בחדר בית החולים. לשנייה שחכתי למה אני בעצם כאן ואז זה היכה בי.
התינוק. השתייה. אתמול. לירן. בר. הרופא. שני. אני. איבדתי. אותו.
התינוק שלי.
אני לא מאמינה לזה עדיין, זה לא באמת קורה נכון ?
תכף יגיעו הצלמים והמנחה ויגידו לי שעבדו עלי ושהתינוק בסדר גמור. וכולם יצחקו איתי ועלי על איך שהאמנתי. והאחיות יצחקו על איך שבכיתי כל הלילה כמו משוגעת ולא הרשתי לאף אחד להיכנס. ולירן יצחק על איך שצרחתי עליו שיעזוב אותי בשקט.
ואני אצחק על עצמי.
ואצחק עם כולם.
והכל יהיה בסדר.
" אנחנו צריכים רק לעשות לך עוד כמה בדיקות ואז נשחרר אותך. ושוב, אני כל כך מצטערת בשבילך.. " אחת האחיות פנתה עלי בחיוך מרחם.
שום דבר לא בסדר.
האייפון שלי מצלצל. זה לירן. השתקתי אותו ונאנחתי.
אני לא מסוגלת לחזור לחיים כאילו כלום.

אחרי כמה בדיקות מיגעות והרבה מבטים מרחמים מצד כמעט כולם, השתחררתי.
בדרך החוצה עצרתי באחת החניות לקנות לי איזה משהו מתוק שיעביר לי את המר הנורא הזה.
" סליחה כמה זה עולה ? " הרמתי חפיסת שוקולד בידי והבטתי לכיוון העמדה של המוכר שהייתה ריקה.
" יש כאן תור " היא אמרה והביטה בי.
" באמת שאין לי כוח אליך עכשיו " הפטרתי לעברה ונאנחתי.
" לא כי לי את פשוט באה בטוב, איזה כיף לראות אותך חמודה " היא אמרה בציניות .
" אוי אלמוג סתמי את הפה את הורסת לי את הבוקר " הקול שלי עלה.
" מה את עושה כאן בכלל ? " שאלתי אותה פתאום. אני אפילו לא יודעת למה.
" קונה. מה את חושבת שאנשים שבאים לכאן עושים ? קונים דברים. " היא אמרה בעצבים.
נאנחתי והסטתי את מבטי ממנה.
" סבא שלי מאושפז כאן. " היא פלטה אחרי כמה שניות של שקט.
" אה "
שתיקה.
" ומה את עושה כאן ? " היא שאלה בהיסוס.
" סתם.." הפטרתי והתעסקתי בידי.
" סתם באה לך לבית חולים ? בכיף שלך ? מה זה מנהג חדש ? " היא אמרה והרימה לעברי גבה.
" תגידי לי מה אני חייבת לך משהו ? מה את רוצה ? " התעצבנתי.
" מה קרה גם להתעניין אסור ? " היא החזירה לי צעקה.
" להתעניין דווקא מותר. אבל לבגוד אסור. למצוץ אסור. " סיננתי בכעס.
" מה זה קשור עכשיו ? מה עד עכשיו זה לא עבר לך ? "
" לא זה לא עבר לי. מה חשבת שככה מהר אני אסלח לך על זה ונלך לקנות ביחד בגדים בקניון ?" הקול שלי שוב עלה והמוכר שבדיוק חזר מאיפושהו הביט בנו בחשדנות.
היא שילמה על הדברים שלה ושילמתי גם אני ויצאנו מהחנות.
שנייה לפני שהתפצלנו כל אחת לדרכה פלטתי.
" איבדתי את התינוק שלי. "
היא הסתובבה לעברי בבת אחת.
" דיי " היא אמרה בשקט.
" באמת ? " היא שאלה אחרי כמה שניות.
" כן " אמרתי והתחמקתי ממבטה. מהמבט המרחם הזה.
" אני לא יודעת מה להגיד נועה. אני כל כך מצט-"
" תגידי כל דבר חוץ ממה שבאת להגיד. כל כך הרבה אנשים כבר מצטערים בשבילי. את לא צריכה להצטער גם " קטעתי אותה.
היא גיכחה במבוכה.
" את רוצה לדבר… ? " היא שאלה. גיכחתי גם אני.
" איתך ? "
" טוב צודקת זה לא שאנחנו כ-"
" יודעת מה. בואי נלך לשבת איפושהו. " אמרתי פתאום והיא הביטה בי במבט מופתע.
" באמת ?" היא שאלה. עדיין לא מעכלת כנראה.
" כן בואי. אני חייבת קפה. "
הכל כדי לא לחזור ולהתמודד עם המציאות.