אוהבת אותך אפילו ש…פרק 34

פרק 34

מנקודת מבט של בר :
לאחר שבוע.
ירדתי במדרגות לאט, קביים מזדיינות.
התיישבתי בכיסא ליד השולחן, אני בכלל לא רעב. אבל הכל כדי להפסיק את הצרחות של אבא שלי.
שפשפתי עין אחת והבטתי בצלחת שלי, אבא שלי התקרב עם המחבת והניח את החביתה בצלחת שלי.
" אני שונא חביתה " אמרתי ופתחתי את האייפון שלי, מדפדף בהודעות.
" גם אני שונא את הגבס שלך, אבל אני מתמודד איתו נכון בר ? " הוא אמר והניח מולי כוס חלב. רטנתי. " תאכל בשקט " הוא אמר והתיישב מולי, מדליק את הטלוויזיה.
לקחתי ביס מהחביתה והמשכתי לדפדף באייפון שלי. שונא שהוא מכריח אותי לאכול את כל הדברים הבריאים האלו. כאילו שאם אני ישתה הרבה חלב אני יקום בבוקר עם רגל בריאה. כוסעמק עם זה.
" נו יותר מהר החביתה שלך מתקררת. אולי תעזוב את האייפון שלך כבר ? " הוא הוציא את הפרצוף שלו מהעיתון ותקע בי מבט. אני שונא שהוא עושה את זה. אני שונא חביתה.
" אני אוכל מה הלחץ שלך, החביתה עדיין חלבון גם כשהיא קרה " אמרתי בכעס ושתיתי קצת מהחלב.
האייפון שלי צלצל. 'מיטלי אהובתיי הכוסית ' אני לא מאמין שככה היא קראה לעצמה. פסיכופתית הילדה.
" הלו " עניתי ולקחתי עוד ביס מהחביתה, יש לזה טעם נרכש לחרא הזה. מתרגלים. כמו למיטל.
" ברושש חיים איפה אתה ? "
" בבית איפה אני יכול להיות ? " אמרתי והבחנתי איך אבא שלי בוחן אותי. רק שלא יחפור עכשיו.
" אה " היא צחקה " הרבה זמן לא פינקתי אותך מאמי שלי " היא הוסיפה.
" וויי מיטל את חייבת להפסיק לקרוא לי ככה " כל הכינויים האלה, זה לא מתאים לי כל החרא הזה.
היא שתקה כמה שניות. " אז את באה ? " שאלתי ואבא שלי הרים לעברי גבה. התעלמתי.
" אני כבר בדרך. בי אהובי " היא אמרה וניתקה. לא לפני שהיא שלחה לי נשיקה דרך האייפון. דביקית.
" ממתי אתה זוכר את השמות שלהן ? " אבא שלי צחק ושתה מהקפה שלו.
" ככה זה שיש מישהי קבועה. " אמרתי וסיימתי את החביתה בביס אחד.
" אני מקווה שאתם לא רציניים כן ? אתה יודע, זה שעכשיו אתה לא משחק בנבחרת בגלל הרגל לא אומר שיש לך זמן להסחות דעת.." הוא אמר והביט בי במבט מלא משמעות.
" אנחנו לא רציניים " מיהרתי להשתיק אותו, הוא עוד מסוגל להמשיך לחפור לי עכשיו שעות.
" אחלה. עכשיו תשתה את החלב זה טוב לעצמות. אתה חייב להתחיל להבריא כבר בר, " הוא אמר וקם מהמקום שלו, מקפל את העיתון.
" זה לא בשליטתי אתה יודע ? " מלמלתי ונכנסתי למספר של מיטל, משנה את השם שלה.
" נו באמת, מה אתה נקבה? תשתה את החלב נו " הוא אמר ונעמד לידי, עוזר לי לקום ומקרב אלי את הקביים שלי.
שתיתי את החלב בשלוק והתקדמתי לכיוון הדלת. מזל שהפוסטמה באה.

מנקודת מבט של שני :

" מאור ? " קראתי והתמתחתי על הספה, נשענת לאחור ולוגמת מנס הקפה שלי.
" אה קטנה ? " הוא נכנס לסלון עם מגבת לגופו , מחייך אלי.
" נו יבשת אותי כמה זמן מתקלחים ? אפילו אני יותר זריזה " רטנתי והנחתי את הנס על השולחן.
הוא התקרב אלי עם החיוך הזה שלו והתיישב לידי. " יבשתי אותך אמרת ? אפשר לסדר את זה " הוא הניח את ידו על המגבת שלו. התחלתי לצחוק ונישקתי אותו. " לך להתלבש כבר אוף " מלמלתי תוך כדי הנשיקה.
" לא רוצה " הוא המשיך לנשק אותי. הרחקתי אותו ממני בצחקוק. " השיער שלך מטפטף לי על החולצה , לך תתלבש " הוא שלח לי נשיקה באוויר והתקדם לכיוון החדר. חייכתי לעצמי וסיימתי את הנס קפה שלי.
האייפון שלי הבהב. הודעה מנטלי. ' את עובדת היום ? '
' לא קבעתי עדיין משמרות, אני עם מאור.' השבתי לה. התרוממתי ממקומי ולקחתי את השלט. ביום שבת בשעות האלו יש את השירים הכי יפים באמטיוי.
' יש ישיבה היום תבואו ' היא שלחה . ישיבה . ישיבה זה אומר לראות את בר. לראות את נועה. ואת לירן.
' לא יודעת אם זה מתאים 'שלחתי לה . שיר מאוד מוכר פתאום התחיל להתנגן.
' מעצבנת את עם מאור עכשיו בר לא אמור להזיז לך יותר ' היא שלחה לי. בניגוד לרצוני השפתיים שלי התעקלו לחיוך קטן. זה לא שאני שולטת בזה או משהו.
' זה לא קשור אליו. אין לי כוח לנועה ' כתבתי לה. זה לא בדיוק שקר, באמת אין לי כוח לראות את נועה.
' עבר מלא זמן מאז שאת ולירן הייתם ביחד , ונועה והוא גם חמודים, שחררי מהאגו ובואי היום ' היא כתבה והתנקה. קרצייה. שונאת שהיא צודקת.
מאור התיישב לידי ונשק לי ללחי " שונא את השיר הזה " הוא מלמל ברטינה והעביר ערוץ.
פתאום נזכרתי. זה השיר המתנה של בר.

" אתה בטוח שאתה לא רוצה לבוא איתי ? " השענתי את הטלפון על הכתף שלי והחזקתי אותו עם הלחי שלי.
" כן חיים אני במילא לא קשור אליכם, אחרי זה נעשה משהו לבד" מאור אמר ויכולתי לשמוע את החיוך שלו מבעד לקו. הוצאתי את האודם מהמגירה ומרחתי על השפתיים שלי באיטיות.
" טוב אז אני ידבר איתך " המהמתי והתזתי על עצמי בושם. הרבה בושם.
" בי קטנה " הוא אמר וניתק. לקחתי את התיק שלי, מפתחות וכסף ויצאתי לכיוון המרכז.
כשהייתי כמה צעדים לפני הכניסה התקשרתי לנטלי.
" איפה אתם ? " שאלתי אותה בחוסר סבלנות. המרכז היה ריק. טוב לא בדיוק ריק, היו שם אנשים. אבל לא הם.
" בבית של רן איפה את ? " היא שאלה. הבית של רן זה עוד כמה רחובות, אוי שיט.
" פפפפ… במרכז נו. למה לא אמרתי לי שיושבים בבית של רן ? " נאנחתי והתיישבתי על איזה ספסל.
" לא אמרתי ? כנראה שחכתי. טוב אני שולחת מישהו לאסוף אותך חכי שם ביי " אפילו לא הספקתי להגיד לה שתעזוב ושכבר אין לי כוח במילא לישיבה הזאת, והיא כבר ניתקה.
הוצאתי את האוזניות מהתיק שלי והפעלתי את הפליליסט של השירים שלי.
אני לא מאמינה. השיר הזה ימשיך לרדוף אותי ? נאנחתי והפסקתי אותו, מחזירה את האוזניות לתיק.
המכונית של נועה נעצרה לידי וצפרה. נטלי הזאת תחמנית , ידעה את מי לשלוח.
" תעלי " היא חייכה אלי חיוך הססני , עליתי למכונית בשתיקה וישבתי לידה.
" אז מה .." התחלתי ברוב טיפשותי. היא הביטה בי בעיניים מצפות. " איך עם לירן ? " הוספתי והיא גיחכה במבוכה. " בסדר. איך עם מאור ? " שונאת שאלות ששואלים מנימוס.
" גם בסדר.. " חייכתי אליה .
שתיקה.
" את כועסת עלי ? " היא שאלה. אני לא כועסת. אני לא. אני כן ?
" לא למה שאני אכעס ? " אני מוצאת את עצמי עונה לה. אני קצת כועסת.
" את ולירן הייתם הרבה זמן ביחד.. את יודעת " היא השיבה בשקט.
" לירן הוא כמו אחי עכשיו. באמת, מפרגנת לכם " חייכתי אלייה והרגשתי פתאום דיי טוב עם עצמי. היא חייכה גם .
" התגעגעתי זונה אחת " היא פלטה . התחלתי לצחוק. " גם אני !! השבוע הזה הרגיש לי כמו שנים אחותיי " התחלנו לצחוק כמו שתי מפגרות. וזה הרגיש טוב.
כשנכסנו לבית של רן התחלתי להרגיש פתאום קצת לא נעים. דיי התרחקתי ממנו בזמן האחרון, אני אפילו לא יודעת למה.
" איזה כבוד שני לא מאמין שאת פה " לירן התחיל לצחוק ומשך אותי לחיבוק חזק ברגע שנכנסתי.
" שתוק " אמרתי לו כשהתנתקנו. " לא מאמין שלא דיברת איתי כל הזמן הזה "
" תסתום כבר אוף. " חיבקתי אותו שוב. הוא נשק לראשי והתיישבתי לידו וליד נטלי.
אחרי בערך חצי שעה כבר הספקתי להשלים פערים עם כולם, מסתבר שהתרחקתי מהם יותר ממה שחשבתי. בר אפילו לא פנה אלי.
" תגיד רן " אמרתי ולקחתי לו שלוק מהקולה שהוא שתה. " הא ? " הוא הביט בי ולקח ממני את הכוס בחזרה. " איפה מיטל ? עוד לא ראיתי אותה " שאלתי והוא גיחך. " נפרדו היום " הוא אמר וקרץ לי. " אויש לא בגלל זה שאלתי טיפש. סתם מתענינית אתה יודע " מיהרתי לצנן את ההתלהבות שלו. הוא חייך אלי חיוך מעצבן. " טוב. " הוא אמר והקים אותי. " לכי תביאי עוד קולה מהמקרר " .
הוצאתי לו לשון וקמתי משם, נכנסת למטבח.
" דווקא את השמלה הזאת שמת ? " שמעתי את הקול שלו מאחורי. נעצרתי והבטתי בו.
" זה לא שתכננתי את זה או משהו " הוא ממש אוהב את השמלה הזאת.
" נוכלת .." הוא מלמל בחיוך קטן.
" שמעתי שאתה ומיטל נפרדתם " פלטתי והחיוך שלו התרחב. יופי טיפשה. עכשיו הוא יחשוב שאכפת לך. אכפת לי ?
" ברוך שפטרנו.." הוא נשען על השיש וחייך אלי. גיחכתי.
" אתה רע. " מלמלתי ואחזתי בבקבוק הקולה, סוגרת את המקרר.
" אפשר להתווכח על זה " הוא אמר.
שתקתי למשך כמה שניות ואז חייכתי אליו במבוכה. " אני צריכה ללכת, מחכים לקולה אתה יודע, שלא יתייבשו לי האנשים ואז כולם יגידו שני אשמה היא לא הביאה להם קולה " אמרתי ושנייה אחרי הבנתי מה אמרתי. מפגרת !!!!!
הוא צחק והתקרב אלי קצת עם הקביים. בלעתי את רוקי.
" מה עם מאור ? " הוא שאל ברוגע. " דיי בר אל תהרוס. " אמרתי ונאנחתי. אני יודעת לאן השאלה הזאת תוביל.
" לא התכוותי להרוס. רק שואל, טוב לך איתו ? " הוא הוסיף, עדיין כל כך רגוע. הקול הגברי שלו והחיוך הזה.
" דיי בר "
" תגידי לי שטוב לך איתו ואני משחרר ממך. "