אוהבת אותך אפילו ש…פרק 30

פרק שלושים

עמדתי שם ופשוט בהיתי בהם. אני לא מאמינה למה שאני שומעת. האמת היא , שהייתי צריכה לצפות לזה, הייתי צריכה לדעת שזה יהיה הצעד הבא שלהם.. עם כל הריבים האלו. אבל כשזה קרה באמת, נשארתי בלי מילים.
לקחתי את רגלי ויצאתי מהבית במהירות, הולכת בסערה לכיוון בית הספר. לא חושבת במי אני מתנגשת בדרך, לא מתחשבת ברמזורים , פשוט הולכת.
" מה קרה ילדה את היום להיות עצוב ? " השומר שאל אותי בכניסה, נתתי בו מבט והמשכתי ללכת. חששתי שברגע שאני יפתח את הפה הדבר היחיד שיצא ממנו זה בכי.
תוך כדי ההליכה המהירה שלי במסדרונות בית הספר מצאתי את עצמי נכנסת לכיתה. התקדמתי לכיוון המקום שלי ונעצרתי כשראיתי שהוא כבר תפוס.
" הו היי שני חשבתי שלא תבואי כבר, לא מפריע לך שאנחנו יושבים ביחד נכון ? " נועה אמרה ולירן הצטרף אליה במבטו. זה היה המקום הקבוע שלי ושל לירן, זה היה מנהג שלנו לשבת ביחד בשיעור הראשון ביום ראשון. אבל לא היה לי כוחות להתעסק בזה בכלל. הנהנתי אליהם קצרות וחיפשתי מקום אחר לשבת בו, תוך כדי מנסה להחניק את הדמעות שכמעט ברחו לי. ילדות גדולות לא בוכות, הזכרתי לעצמי. אז כולה ההורים שלך מתגרשים לא ביג דיל , תפסיקי להיות כזאת רגישה. ויש לך גם יום רע אבל זה באמת שום דבר. אפילו אני לא מאמינה לעצמי.
השיעור התחיל, לא הצלחתי לשמוע שום דבר ממה שהמורה אמרה, אבל שמעתי מסביבי כל כך הרבה קולות שהיו כמו כאוס בתוך הראש שלי. הרגשתי שדמעה אחת בורחת לי, ניגבתי אותה במהירות וקמתי ממקומי, הכיסא שלי חרק והכאוס שבראשי הפסיק בבת אחת.
" כן שני לאן את חושבת שאת הולכת ? " המורה קראה אחרי. לא הקשבתי. פתחתי את דלת הכיתה ופשוט יצאתי משם. כל מה שרציתי הוא את השקט שלי באותו הרגע , את הלבד שלי.
לבסוף מצאתי את עצמי במחששה מאחורי בית הספר. הבעיה היחידה הייתה שלא הייתי שם לבד.
יופי רק זה חסר עכשיו כדי להפוך את היום שלי למושלם ממש. אלוהים לא התעללת בי מספיק היום ??
הם התנתקו מהנשיקה שלהם כשהבחינו בי. " שני חימוש מה קורה ? " מיטל קפצה עלי בחיבוק. שאני יבין, היא חושבת שאנחנו חברות עכשיו או מה ?
לא עניתי לה ובעדינות הזזתי אותה ממני, מפטירה לעברה חיוך קטן שהיה נראה יותר כמו קו עקום.
בר התקרב אלי יותר וכיווץ את גבותיו. " את בסדר ? " הוא שאל. משכתי באפי וניסיתי בכל הכוח שהיה לי לעצור את הדמעות. " למה שאני לא יהיה ? "השבתי לו והקול שלי רעד. לעזאזל . מהרגע שפתחתי את הפה ידעתי שהדמעות יפרצו. מחיתי את הדמעה במהירות ואמרתי בקול מתנצל וצחוק מזויף. " הרוח הזאת נכנסת לי לעיניים , נכון שזה מעצבן ? " המשכתי לצחוק ומיטל הצטרפה אלי.
" אני יודעת !! " היא צחקה " בגלל זה את חייבת לקנות משקפי שמש, קניתי אתמול משקפיים אדירות כאלה את חייבת לבוא איתי אני יקנה לך גם שיאו זה הולך להיות כזה- " היא המשיכה להגיד בהתלהבות המעצבנת שלה ובר קטע אותה.
" מיטל יש מצב את משאירה אותי ואת שני לבד ? " הוא אמר והביט בה. היא התכווצה ומלמלה. " בטח " ואז הלכה משם. שמעתי את הצעדים שלה גם אחרי שהיא עזבה את המקום.
בר התיישב על אחת האבנים הגדולות שהיו שם ונשען אחורה על הקיר. " נו שבי " הוא אמר לי. גם במצב הזה לא יכולתי לשלוט בעצמי מלהצטמרר מהקול שלו. התיישבתי על האבן גם, משתדלת לשמור על מרחק בנינו. הוא התקרב אלי וצימצם אותו. מניח יד אחת על ידי.
" מה קרה ? " הוא שאל ברכות שלא הכרתי אצלו. כבר הפסקתי לנסות לעצור את הדמעות.
הוא חיזק את אחיזתו בי וקירב אותי אליו, היד השנייה שלו הצמידה את ראשי לכתפיו וחיבקה אותי.
הוא לא שאל שוב מה קרה עד שנרגעתי מהבכי. הוא רק ליטף את כתפי ברכות שהרגיעה אותי בצורה מטורפת. לא יכולתי לעשות שום דבר נגד הכוח שלו עלי. הרגשתי שאני בחלום.
" נמאס לי מהכול " מלמלתי והוא הרים את פני כך שהסתכלתי בעיניו. " אל תגידי את זה " הוא השיב.
" אבל זה נכון. החיים פשוט מחרבנים עלי בזמן האחרון " אמרתי והעברתי יד על הלחי שלי.
" זה הופך אותי למגבון שלך ? " הוא אמר ובקול שלו שמעתי זיק של גיחוך.
" מה ? " פלטתי בחוסר הבנה. הוא הפסיק לחייך. " עזבי נפלט לי, זה כלום. " משכתי בכתפי ורק אחרי שנייה הבנתי למה הוא התכוון. " למה את צוחקת ? " הוא שאל.
" המגבון שלי " המשכתי לצחוק בשקט והוא גיחך. " מזל שלא הבנת בשנה הבאה " הוא אמר.
" ההורים שלי מתרגשים " פלטתי. הוא לא אמר כלום. הוא הידק את אחיזתו בי. כל כך רציתי שהוא יגיד לי שהוא פה בשבילי, שהוא יתמוך בי. או שפשוט יגיד שהוא מצטער בשבילי. הוא לא אמר כלום.
" אימא שלי עוזבת את הבית, אני לא מבינה איך היא יכולה לעזוב אותנו ככה. " אמרתי אחרי כמה שניות של שקט.
" אולי היא חושבת שיהיה לכם טוב יותר בלעדיה " הוא אמר ולא הסתכל עלי.
" בזמן האחרון אני מתחילה לפקפק באהבה שלה אלי בכלל " מלמלתי והוא השיב לי בנוקשות.
" את לא יכולה לדעת מה הולך לה בלב. תביני אותה גם זה לא פשוט גם לה "
" טוב " מלמלתי. לא בדיוק המילים שציפיתי שהוא יגיד.
" אני לא יכול לראות אותך בוכה " הוא אמר פתאום וקטע את השקט. הרמתי את מבטי אליו והוא הביט בי עמוק. המבט שלו נכנס לתוכי וצמרר אותי. לא הייתי מסוגלת להגיד שום דבר, לא ידעתי גם מה להגיד.
הוא התקרב אלי באטיות והניח את שפתיו החמות על הלחי שלי, הוא חבק איתן את הדמעה שברחה לי ואסף אותה לפיו. הוא ניתק את שפתיו ממני אבל נשאר קרוב. הקרבה הזאת שיגעה אותי, ניסיתי לשלוט בעצמי לא ליפול לזה שוב. ניסיתי להכריח את עצמי להבין שזה לא אומר שום דבר. זה רק בר, ואיתו אי אפשר לדעת.
הדחף להתקרב לשפתיו היה עז, בקושי הצלחתי לשלוט בעצמי. למה הוא עושה לי את זה ?
הוא נשם עלי ולאט לאט ניתק את אחיזתו בידי. יכולתי להבחין איך מבטו סורק את פני, ומעכב על השפתיים. הלב ניסה לשכנע אותי לאזור אומץ, והשכל איים עלי לא להתפתות.
" תשמרי על עצמך כן ? " הוא אמר והתרחק ממני בחדות. מדליק סיגריה ומכניס את ידו לכיס. הוא נתן בי עוד מבט אחרון והלך משם. כמו תמיד. עם בר, עדיף לא לצפות לשום דבר.