אהיה בכל מקום פרק 1 חזרנו לארץ

אז אני אמא ובן בן נחתנו בארץ עם מלא פחדים וחששות. אני בעיקר חוששת. אבל אמא שלי פחות, כי היא בטוחה שאבא חי ומסתתר איפשהו ושהיא חייבת למצוא אותו.היא גם חושבת שהוא צריך אותנו ואנחנו לא שם. "אם הוא היה יודע שהוא הולך למות הוא בחיים לא היה משאיר אותנו ככה, בלי להיפרד כמו שצריך".ככה היא תמיד אמרה, ובן בן גם חושב כמוה. אפילו בטוח בזה. "אמא אנחנו נבוא לארץ ןנמצא אותו אני בטוח, בטוח גם הוא השאיר לנו רמזים. אין סיבה שהוא ייעלם ככה" זה מה שהוא תמיד אמר לאמא שלי בתקופה הזאת. אני לא אמרתי שום דבר אבל בחודשים האחרונים אני בטוחה שהוא כבר לא בחיים. יותר נכון ממתי שהבנתי שהוא לא יבוא לניו יורק.כי הוא הבטיח שיבוא ולא בא.
כל הטיסה ההיינו שקטים.כמובן שטסנו חזרה עם תעודות מזוייפות ודרכונים מזוייפים. אמא ישבה לידי במטוס, ובן מאחוריינו. קח שבעצם שמעתי אותה בוכה. ואז הבנתי שכל התקופה הזאת היא כנראה בכתה בלי שנשים לב, היא רצתה להראות לנו שהיא חזקה ןהיא אכן הצליחה. אמא לא משנה מה היא תעבור היא אף פעם לא תראה חולשה או פחד, היא פשוט תעמוד על הרגליים ותילחם בשביל המשפחה שלה. ובלילה שכולם הולכים לישון היא תרשה לעצמה לבכות, להתפרק בלי שאף אחד לא שם לב.
נחתנו עברנו בדיקות, לקחנו את המזוודות והתיקים ויצאנו לתפוס מונית. אחרי כמה שניות בודדות תפסנו מונית אני ובן בן שמנו את המזוודות בבגאז, אמא נכנסה למונית אני אחריה ואחריי בן. אמא ביקשה שיסיע אותנו לעפולה ונתנה לו כסף.
הנסיעה הייתה שקטה, בן בן שם עליי את הראש ונרדם ואמא שלי לא הפסיקה להסתכל בחלון ושתקה. יכולתי להבין לפי השתיקה שהיא ממש מוטרדת ואפילו עצובה, פתאום היא נראתה כל כך אומללה.
היא הסתכלה עליי לפתע ליטפה לי את השיער והעיפה מבט על בן בן שנרדם לי על הכתף, היא חייכה קצת. שהיא ראתה אותו ישן, הרגישה מן הקלה כזאת. בן בן הוא הדם שזורם לה בגוף, הוא הכוח שלה, הוא התרופה שלה, והוא גם החולשה שלה. הבן הקטן של אמא. באותו רגע הבטחתי לעצמי שאני ישמור עליו ועל אמא. החזקתי לו את היד ותוך כדי עלו לי זיכרונות מהילדות שלי ושלו. אני זוכרת איך תמיד ההיינו ביחד, הולכים לכל מקום ביחד גם בבית ספר תמיד ההיינו ביחד, תמיד שמרנו אחד על השני. אהבת אחים. ונמשיך להיות ככה.
נזכרתי גם בפעם ההיא לפני שנתיים בחופש הגדול, שהוא חזר הביתה בלילה שכל הפנים שלו דם, שבהתחלה הוא אמר שהוא נפל מהאופניים ששאלתי אותו מה קרה ולפתע שמתי לב שיורד לו דם מהראש, הערתי את אמא בלחץ, כדי שתסיע לבית חולים, ומיד אני והיא לקחנו אותו לבית חולים, ובנסיעה הוא אמר שאנחנו סתם נילחצות, הגענו לבית חולים ועשו לו תפרים.כמה הוא צעק, ןגם השיניים שלו נשברו האחות אמרה שמישהו החטיף לו מכות, אין מצב שזה מנפילה.הוא התבייש להגיד שפוצצו אותו מכות. אמא שלי ישר נילחצה היא רצתה לשאול אותו מי עשה לו את זה כדי להגיש תלונה. אבל עצרתי אותה. כדי לא לעשות לו בושות. מסכן גם ככה הוא מתבייש להגיד לנו שפוצצו אותו מכות.
" מכה שלא כתובה בספרים הילד הזה" נזכרתי שהיא אמרה את זה ואני נקרעתי מצחוק אז.
אוף לאן המשפחה עם שמחת החיים נעלמה?????? שאלתי את עצמי. ועכשין אני בקושי יודעת מה יהיה שנחזור לארץ, עם בכלל נוכל לצאת מהבית. ואולי האנשים שאבא חייב להם כסף מחפשים אותנו?
עם אמא תוכל לצאת לעבוד, וגם אני, עם בן בן יוכל ללכת לבית ספר בלי שייקרה לו כלום.
הגענו לבית, הערתי את בן בן יצאנו מהמונית, הוצאנו את המזוודות. ואמא מיהרה לפתוח את הדלת של הבית. היא בטח חושבת שאבא אולי שם, למרות שאני לא חושבת. הסכלתי על בן וראיתי לפי המבט שלו שיש לו תקווה שאולי אבא שם. היא פתחה את הדלת ונכנסה ו…