אהבה שטנית פרק 9 'האל של המערב/ג'ון'

"אני שמח שאתה אוהב את חומר הלימוד, בדרך כלל ילדים שונאים משוואות." אנתוני ניסה להבין מה מושך את ג'יי לפתור דפים מלאים משוואות כבר חמש שעות, לפחות זה מספק את אמא שלו.
"זה פשוט הגיוני. אין שגיאות. אין דעות, כמו חשבון, רק כיף יותר." אמר ג'יי בעודו מנסה לפתור משוואה מסובכת במיוחד שבכלל לא נכללה בחומר הלימוד של הכיתה שלו.
"טוב, אני מניח שאתה תרצה שאני אביא לך עוד דפי משוואות לפתור בבית." אמר אנתוני.
"אתה לא נשאר אצלנו?" ג'יי הרים את ראשו והביט בו במבט מופתע.
"הייתי שמח, אבל אמא שלך לעולם לא תסכים. וגם לא אבא שלך, ואתה חייב ללכת לסופי שבוע ו… זה פשוט לא מסתדר. אני אמשיך לגור בבית שלי ואבוא אליך בבוקר." הוא אמר.
"חבל, כל כך כיף לי איתך. אני לא מפחד יותר מצעקות." אמר ג'יי.
"באמת, מה הקטע שלך עם צעקות ורעש? אני לא מבין." שאל אותו אנתוני.
"אני חולה במחלה שגורמת לי לחשוב מחשבות מוזרות שגורמות לי חרדה, אחרי שההורים שלי רבו כל כך הרבה שנים התחלתי לפחד מצעקות, אני נבהל כל פעם שמישהו צועק או מדבר בקול מאוד רם. אני לא ממש יודע להסביר למה, אבל כל פעם שהמחשבות מגיעות יש לי צורך להתכווץ ולהתחיל לנשוך את האצבעות שלי." הסביר ג'יי, על פניו התפשטה הבעה של בלבול ותמיהה.
"ג'יי, מותק, בוא. ארוחת צהריים." קולה של שרלוט נשמע מהפתח והקפיץ את אנתוני ממקומו.
"אני מניח שתורי ללכת." אמר אנתוני, היה לו חבל, הוא התכוון לקחת את ג'יי לטיול בפארק.
"לא, אתה נשאר כדי שאני אדבר איתך." אמרה שרלוט, אנתוני שם לב שבעיניה נצצו דמעות.
"בסדר…" הוא קם ועזר לג'יי לקום גם, ג'יי רץ לאכול בדילוגים.
"אני ביטלתי היום את שאר הפגישות עם פריס." אמרה שרלוט.
"ו…" אנתוני לא הבין את הנקודה שלה.
"אני ראיתי איך אתה וג'יי מסתדרים טוב ו… אני חושבת שג'יי מספר לך יותר ונפתח אליך יותר, הוא מחבב אותך. ואם זה יעזור לו להחלים מהמחלה שלו אני מסכימה שתגור אצלנו." היא אמרה.
"וואו." אנתוני לא ידע מה להגיד, שרלוט הייתה כל כך נגדו, ולפתע היא מחליטה שהוא יגור איתם ויחליף את הפסיכולוגית של ג'יי.
"תודה." הוא מיהר לסגור את פיו כדי שלא ישנה את דעתה.
"אחרי האוכל, קח את ג'יי לפארק, תספר לו, הוא ישמח." היא חייכה וכך גם אנתוני, הוא מיהר אל ג'יי.
"ג'יי, אתה יודע מה אמא שלך סיפרה לי עכשיו?" שאל אנתוני, ג'יי הביט בו במבט אדיש.
"שאתה מתחיל לגור איתנו? שמעתי. לא עמדתם כל כך רחוק." הוא קרץ לו.
"שובב קטן! ואנחנו הולכים עכשיו לפארק, אז תסיים מהר לאכול." זירז אותו אנתוני, הילד הזה פחות פגיע ממה שהוא מראה, חשב לעצמו.
"אני כבר סיימתי." הוא הצביע על הפח וקרץ שוב.
"אז תשטוף את הכלים ותתלבש מהר." אמר לו אנתוני, בעוד הילד דילג לחדרו הוא חשב לעצמו שיש בו משהו מאוד מוזר, פרט להרגשה שהוא מעורר בו נראה שאי אפשר להבין אותו, לא היה ברור לאנתוני אם הוא באמת חלש וחסר אונים כמו שהוא מנסה להראות או שהכל סתם הצגה, בשתי הדקות האחרונות הוא היה בטוח שהתשובה היא מספר שתיים.
"מוכן? יוצאים." ג'יי משך אותו החוצה, הם הלכו לפארק, חבורת ילדים התנדנדו על הנדנדות ואנתוני גירש אותם, הוא התחיל לנדנד את ג'יי, הילדים הלכו והם נותרו לבד.
אנתוני התכוון לדבר עם ג'יי על משהו רגשי ועמוק כמו שפריס עושה אבל אז דמות של גבר במעיל שחור ארוך הופיעה בפארק, היא הלכה אל הנדנדות האחרות והתיישבה עליהם, מגניבה אליהם מבטים חטופים או נועצת מבט בנקודה כלשהי במרחק.
"הוא מפחיד אותי." ג'יי אמר בשקט.
"אז בוא נלך למקום אחר." הציע אנתוני כשהדמות קמה והתחילה להתקדם אליהם, עוד חמש דמויות זהות הופיעו מאחוריהם ותפסו אותם, אנתוני התאפק שלא לצעוק כדי לא להפחיד את ג'יי יותר ממה שהוא כבר פחד.
"אני ליאוניד, ואתם באים איתנו לאדונינו שרוצה לפגוש בכם." אמר האיש שמקרוב נראה כמו האדם הממוצע ביותר, שיער חום, עור לבן וחיוור, עיניים חומות.
"לאן?" ניסה אנתוני לשאול אבל הדמויות כבר הקימו אותם ולקחו אותם לאוטו ארוך שחור.
"סליחה, אתם יכולים להגיד לי לאן בדיוק אתם לוקחים אותנו?" שאל אנתוני את ליאוניד כשהם החלו לנסוע, החלונות היו מוכהים עד כדי כך שהם לא יכלו לראות לאן הם נוסעים, אנתוני ממש לא אהב את זה, כשהם יחזרו הביתה, אם הם יחזרו הביתה, אמא של ג'יי שכרגע סמכה עליו תגלה שהוא הניח לחבורה של אנשים לחטוף אותו ואת הבן שלה, ואז הוא כבר לא יישאר לגור אצל ג'יי בטוח.
"אל תדאג, אמא שלי לא מרושעת, היא תבין שלא היה לך איך להציל אותנו." אמר ג'יי כאילו קרא את מחשבותיו, הם המשיכו לנסוע בשתיקה, אנתוני מהרהר בכל האפשרויות העומדות בפניו וג'יי מנסה לראות מחוץ לחלון.
לאחר שעה הם הגיעו לשכונה קטנה באמצע המדבר, אנתוני הניח שמכיוון שגרו באריזונה לקח להם להגיע לשממה הזאת כל כך קצת זמן, מסביב היה נראה שאין שום דבר פרט לחול, עקרבים ונחשים.
מסביבם התפרשו קילומטרים על גבי קילומטרים של חולות, אפילו קקטוסים לא שרדו בסביבה הזאת, שום צליל פרט לצלילים שעלו מן הבתים לא נשמע, השמש הייתה חמה וקפחה על ראשיהם, אנתוני רצה הביתה יותר מכל, אפילו אם הביתה נחשב הבית שלו ברחוב על מזרון מלוכלך, זה היה עדיף על פני לעמוד אל מול הלא נודע.
"שאלת לאן אנחנו לוקחים אתכם? עכשיו אני אענה לך. אנחנו חבורה של אנשים הפועלים נגד אלוהים ונגד השטן, אנחנו משרתים אל אחר, חזק יותר משניהם ביחד, הבאנו אתכם לכאן מכיוון שאדונינו חש בכם ורצה שתעבדו אצלו, אתם תפגשו בו עכשיו." אמר ליאוניד ושאר הגברים הכניסו אותם דרך דלת שנראתה כאילו נשלפה מאיזה סרט על המערב הפרוע.
"שטן? אלוהים? אנתוני, נכון שהוא משוגע?" שאל אותו ג'יי בתחינה, מקווה שיענה כן.
"לצערי, לא. הוא כנראה יסביר לך כבר הכל." אמר לו אנתוני וזכה למכה כואבת במיוחד בראש מרובה שאחז אחד הגברים, הוא שפשף את ראשו.
"אל תדברו!" צעק הגבר שהרביץ לו בקול נשי למדי, אנתוני גילה שזו בת.
הם הובלו בין מסדרונות וחדרים מלאים האנשים ששיחקו פוקר, היו כמה ששיחקו רולטה רוסית, כולם נראו כמו בריונים מפחידים במיוחד, אנתוני הצליח לזהות גם כמה שדים אדומים ונבהל נורא, לפי מה שהיה ידוע לו שדים עבדו רק בשירות השטן, מה הם עושים פה?
בסופו של דבר הם הגיעו לחדר מלא עשן סיגריות עם חלון אחד קבוע ממש ליד התקרה, אור שמש אפרפר הסתנן דרכו והאיר את כל חלקיקי האבק באוויר, מאחורי שולחן ירוק שצבעו התקלף כמעט לגמרי ישב אדם לבוש מכנסי בוקרים ומגפיים של איכרים, חולצת משבצות וכובע של קאובוי, הוא היה שילוב מוזר לחלוטין של בני אדם מתקופות שונות והזכיר לאנתוני מישהו שפרח מזיכרונו באותו הרגע.
"שלום לך, אנתוני. מלאך חביב שכמוך. כמה שאלות אני רוצה אשר מתרוצצות בראשך… אתה בוודאי מבולבל עד מאוד. אל דאגה, אני אסביר לך הכל בקרוב, אבל חברך ג'יי מבולבל אף יותר ממך." האיש קם, אנתוני ראה שיש לו שיער חום חלק ועיניים כחולות שחדרו עד עמקי נשמתו, האיש הזה הפחיד אותו יותר ויותר.
"אבל אני לא איש, אני האל הגדול של המערב. מדהים מה בעלת אוב קטנה אחת יכולה לעשות, נכון?" צחק האיש והתקרב לאנתוני עד שאנתוני רצה לברוח משם, הבל פיו הסריח ברמות שלא יאומנו.
"אח… לפני המון שנים הייתי רק עוד שד אדום פשוט בשירות השטן, עד שהוא סילק אותי בבושת פנים מטירתו, שלח אותי אל עולם בני האדם. הבטחתי לנקום. היו לי קצת כוחות, הרי לשדים אדומים יש כוחות הקשורים למדבר, אז חשבתי לי, מה אם אני אעצים את הכוחות האלו? וכך עשיתי, הלכתי לבעלת אוב זקנה אחת, הייתה לה תינוקת בשם לילי, אני יודע שהיא שלחה אותה לפנימייה כשגדלה, לילי הזאת הייתה קטנטונת כשהגעתי, אבל בדרך כלשהי כשהיא נגעה בי הפכתי לבן אדם, קיבלתי כוחות שינוי צורה ושליטה מדהימה ברוחות מדבריות, חול וריפוי מהיר כל עוד אני נמצא במדבר." אמר האל של המערב.
"שיניתי את שמי לג'ון, שם מודרני ופשוט, לא כמו השם הקודם שלי. נדדתי ברחבי העולם וחיפשתי לי אנשים שיעבדו איתי, בני אדם פשוטים כמו כל הבריונים שראיתם או מלאכים נופלים ושדים בוגדים, כשמצאתי לי חבורה גדולה מספיק הגעתי לכאן, נסענו לנו במדבר כשלפתע ראינו את כמה הבתים הנטושים האלו ובלי היסוסים הפכנו אותם למקום שאתה רואה עכשיו, אבל הכוחות שלי נעלמים, בעלת האוב מתה כבר, אני צריך את התינוקת, לילי. אף אחד מעובדים שלי עדיין לא הצליח להביא אותה אלי." ג'ון עצר לקחת אוויר.
"אבל למרות שלא הצליחו אתמול חבורת שדים מסכנים הצליחו למצוא אותה, היא מתקדמת עם בתו של השטן, שני בניו ועוד ילדה ששמה בלה וכיווננו, ואני רוצה לשלוח את שניכם למצוא אותם." אמר ג'ון.
"היי, תעצור. אנחנו עוד בכלל לא הצטרפנו לשירותיך, אנחנו גם לא רוצים, אני רק מבקש שתחזיר אותנו הביתה בריאים ושלמים, הילד הזה חשוב לי." אמר אנתוני והביט בפניו החיוורות של ג'יי, הוא היה מבוהל למוות, על פניו הבעה של בלבול.
"כן, אני רואה שהילד הזה חשוב לך. ומה יקרה אם…" ג'ון שלף רובה והצמיד אותו לרקתו של ג'יי.
"רק תעזוב אותו!" אמר אנתוני.
"אני רואה שהילד הזה אמור לעזור לך להגיע לגן עדן… חבל, אני לא רואה בדיוק איך. אם כך, אני רק אחזיק אותו אצלי, מוגן ובטוח, וברגע שאתה תסיים את העבודה שלך אצלי אני אשחרר אותו ואניח לכם ללכת הביתה, איך אני?" ג'ון חשף שיניים מצהיבות ומגעילות.
"אתה נשבע?" אנתוני שאל בחשדנות.
"נשבע ואפילו פעמיים, כל עוד אתה תקיים את חלקך אני אקיים את שלי בלי שאלות." הוא אמר.
"אז אני מסכים. אבל אני לא יכול לתפוס אותם לבד, הם וודאי חמושים ו-" אנתוני נקטע בידי ג'ון שגלגל עיניים וצחק.
"אתה חושב שאני אשלח אותך לשם לבד?! בחור מצחיק. יש לך פלוגה של עשרה שדים שמחויבים לעשות כל מה שתגיד להם עכשיו, אם יותר מדי ימותו אתה מוזמן להכריח כל שד אחר כאן בסביבה לבוא איתך והוא יעשה את זה בשמחה. כל בלי הנשק בחדר הפיקוד המשני שלך. עכשיו לך." אמר ג'ון והוביל את ג'יי לשולחן שלידו ישב כשנכנסו, הוא הוציא חבילת סיגריות והתחיל לעשן, אנתוני יצא מהחדר כשהוא מביט מאחוריו בדאגה.
"אתה יודע למה אתה כל כך חשוב, ילד?" צחק ג'ון והדליק את הסיגר.
"אני יודע שאני אמור לעזור לאנתוני. כי אתה אמרת." אמר ג'יי בקול ילדותי.
"מעניין… ואיך בדיוק אתה אמור לעזור לו?" שאל ג'ון ורכן אליו.
"אני לא יודע, אני יודע שאעזור בבוא הרגע, אם לא תהרוג אותי עד אז." קולו רעד.
"אני לא אהרוג אותך ילד, לפחות בינתיים." הוא צחק צחוק גדול שהרעיד את כל הבתים עד לאריזונה וגרם לג'יי להתחיל לבכות בשקט.