אהבה שטנית פרק 8 'אוטיזי בעל הרגשות'

אליס כשלה מהכביש המהיר אל היער הקטן שבמורד המדרון, היא התגלגלה כמה מטרים וקמה בקושי, היא הייתה חלשה ועייפה מרעב ומחסור קשה בשעות שינה, גם השיעולים והצינון לא עזרו לה להרגיש טוב יותר.
כבר כמה ימים עברו מאז שהיא ברחה מהבית, ההורים שלה לא יכלו לפנות למשטרה כי הם זייפו את כל התעודות שלה כדי לא לשלוח אותה לבית ספר כך שאם יפנו למשטרה הם יענשו גם, הדבר היחיד שהם יכולים לעשות זה לצאת בעקבותיה, והיא ניחשה שהם לא עשו את זה.
כמו החינוך שהם נתנו לה, הם פשוט עזבו אותה כאילו היא פרט זניח.
וזה כאב לה מאוד, אפילו יותר מכל מה שאי פעם עשו לה.
היא המשיכה ללכת ונפלה שוב, היא מצאה את עצמה לרגליו של נער בן תשע עשרה ככל הנראה, גבוה וחסון, נאה מאוד. היא לא יכלה שלא לחשוב שהוא בדיוק כמו נער חלומותיה.
"מי את?" דרש לדעת ואיים עליה בחרב עשויה עצמות ארוכה.
"אני אליס, ברחתי מהבית, מטקסס. אני בדרכים כבר זמן רב, מי אתה?" היא שאלה אותו, אוטיזי חש מוזר כשהביט בילדה, הקול הרגוע שלה גם כשהייתה מאוימת על ידי חרב שלדים והמראה הכובש שלה, שיער שחור קצר ועיניים כחולות גדולות, היא כבשה אותו.
"אני אוטיזי, ואני מנסה לברוח מהחברים שלי." הוא אמר ועזר לה לקום.
"למה שתרצה לעשות את זה?" היא שאלה בעיניים גדולות ולא מבינות, הוא לא ידע איך להסביר לה את זה ולכן פשוט התפרץ עליה: "לא עניינך!"
"סליחה." היא אמרה בשקט והשפילה את ראשה.
"לא, אני מצטער. בואי נשב ונדבר? אני אכיר אותך ואת אותי?" הוא הציע.
"מה עם החברים שלך?" היא שאלה בתמימות שנגעה ללבו.
"החברים שלי לא יפים כמוך, הם ימתינו לי עד הערב, חוץ מזה, הם ממילא מעולפים וחצי מתים. אם הם ישרדו נדבר." הוא אמר בחיוך, היא הסמיקה והם התיישבו על סלע.
"אז… ספרי לי על חייך. איפה למדת?" הוא שאל אותה, זה היה לו מוזר, ילדה קטנה ממנו בהרבה כנראה, לא דומה לשום שדה שאי פעם התחיל איתה ופיתה אותה ללילה אחד בביתו, ילדה אנושית שכנראה מאוד מוזרה אם היא ברחה מהבית, ולמרות זאת היה לו הרבה יותר כיף להתחיל איתה מאשר עם שאר השדות שאי פעם התחיל איתן.
"אני לא למדתי. ההורים שלי החזיקו אותי בבית ולא נתנו לי ללכת לשום מקום, רק לפני כמה ימים היה לי חיזיון והבנתי למה. זה בגלל שאני נפלתי מהשמיים, הכנפיים שלי התפוגגו והם מצאו אותי. הם מרושעים, הם שדים מגעילים. אני לא רוצה יותר שום קשר איתם, אני תמיד פחדתי לברוח ולמרות שלא נעים כאן בחוץ אני שמחה שברחתי, עכשיו אני אמצא דרך להגיע לשמיים חזרה לחברות שלי." היא אמרה בשקט.
"אני הבן של השטן." הוא אמר באגביות והיא הביטה בו במבט מופתע והמום.
"מה?!" היא שאלה בחוסר אמון.
"אני הבן של השטן. נולדתי להשמיד אותך, וזה בהחלט היה עלול להיות גורלך אילו אבא שלי לא היה מחליף את תפקידי באחותי הקטנה." הוא סיפר לה את כל הסיפור, היא הזדהתה איתו מאוד.
"אבא שלך רע. בוא איתי, נלך לחפש לנו דרך להגיע לשמיים." היא אמרה בשמחה.
"אני לא יכול. מצטער. אני יכול להביא אותך לגיהינום, לתת לך לגור איתי." הוא אמר והחיוך ירד מפניה.
"אם כך דרכינו נפרדות." היא אמרה וקמה.
"לא!" הוא אמר בהחלטיות וקם גם, "אם את רוצה ללכת אני אבוא איתך. רק אל תיפרדי ממני."
היא לא ידעה מה להגיד, זה בחור שהיא פגשה לפני כמה שעות, והוא הפחיד אותה, הוא נראה הפכפך ואחרי הכל הוא גם הבן של השטן, הוא עלול להרוג אותה ולענות אותה כמו ההורים שלה.
'אני חייבת להפסיק לחשוב עליהם בתור ההורים שלי.' היא חשבה.
"מה קרה?" הוא שאל אותה, היא שמה לב שהיא מביטה באדמה בכעס ובוכה.
"כלום. אתה רוצה לבוא איתי? בסדר, בוא נלך. אני שמחה שאתה החלטת ככה." היא אמרה וניסתה לא לדאוג לגבי מה שיקרה כשימצאו נתיב לשמיים.
"כשנגיע לגשר-נחצה אותו." הוא אמר כאילו יכול לקרוא את מחשבותיה.
"אז, בוא נלך." היא אמרה כשהם שמעו צעדים מבין השיחים, ענפים נשברים ושפני סלע בורחים מהכיוון שממנו בקע הקול, כבר היה יחסית חשוך וכל העניין נראה כמו קטע מסרט מתח, כאילו שבכל רגע תקפוץ מהשיחים מפלצת ותילחם בהם.
"תישארי מאחורי!" הוא צעק ושלף את החרב שלו שוב, הוא הפנה אותה לכיוון השיחים וצעק: "צא החוצה ואני אלחם בך, מי שלא תהיה!"
"אוטיזי?" קול נערה מהוסס נשמע מבין השיחים, ילדה יפת תואר יצאה מתוכם, היא הייתה פצועה וחבולה אך בכל זאת נראתה טוב מאוד, אוטיזי הנמיך את חרבו.
"לכי מפה ויטה. בחרתי לי דרך אחרת." הוא אמר בכניעה.
"לא! אוטיזי, אני מצטערת אם פגעתי בך, פשוט תחזור אלינו ואני מבטיחה לא לפגוע בך שוב לעולם." אמרה הילדה.
"זה לא בגלל זה, זה בגללה." אמר אוטיזי והצביע על אליס.
"מי את?" דרשה ויטה לדעת והוציאה משרווליה שתי פגיונות מפחידים למראה, אליס התכווצה.
"תחזירי אותם מיד לשרוולים שלך! שמה אליס, היא מלאכית נופלת ואני הולך איתה!" אמר אוטיזי והפתיע את ויטה כהוגן, אוטיזי, שתמיד היה להוט להרוג מלאכים, היה מוכן לוותר על הכל בשביל מלאכית קטנה אחת.
"לאן אתה מתכוון ללכת איתה?" שאלה ויטה בחשדנות.
"לעזור לה לחזור הביתה, לשמיים. אני אשמור עליה." הוא אמר.
"אני פשוט לא מאמינה לך!" היא צעקה בהפתעה, היא נבהלה לרגע שאולי חבריה שמעו אותה.
"מה את לא מאמינה? אני יכול להיות ממש רגיש לפעמים." הוא אמר.
"כל כך מוזר." היא הנידה בראשה.
"להתראות, אחות קטנה. ואם אי פעם תחשבי עלי קצת, אני יכול להגיד לך שאני הרבה יותר רגיש וחכם ממה שנדמה לך, ויש לי רגשות שהם לא רק שנאה כלפי אנשים. תזכרי את זה." הוא אמר ומשך את אליס משם כדי לדמות יציאה דרמטית מעט, ויטה הביטה אחריהם עד שנעלמו.
"זה אחד הימים המוזרים בחיי." שרקה וחזרה לישון, משתדלת להרחיק את הכל ממחשבותיה, אבל לשווא.
ברגע שנשכבה על מצע העלים שהכינה ועיניה נעצמו אליס ואוטיזי החלו להופיע בחלומותיה.
בדרך כלל היא לא חלמה, אבל כשהיא כן חלמה אלו היו חלומות מפורטים וארוכים מאוד, עשירים בפרטים ובדרך כלל חשובים, בדרכים מסתוריות שהיא עדיין לא הבינה.
'יש הרבה דברים שאת עדיין לא מבינה. הנבואה למשל. אבא שלך. אותי.' אליס דיברה.
'היא לא סתם מלאכית, יש סיבה לכך שהיא הופלה מגן עדן.' הוסיף אוטיזי, הם התערבלו במערבולת בצבע שחור-לבן ועשן שחור יצא מפיהם.
"די!" היא צעקה, הראש שלה כאב, החלום היטשטש והשתנה, כאילו המוח שלה מנסה לעבור למקום אחר והחלום לא מאפשר לו, וזה גרם לכאב ראש מטורף.
"מספיק!" היא צעקה ובעטה באליס, החלום השתנה.
היא הביטה באליס ואוטיזי מטפסים על סולם גבוה, אל עבר ענן במרחק, הסולם נשען על הענן ואוטיזי החזיק אותו למטה בעוד אליס עולה, לפתע מכונית ובתוכה שד-שלד הופיעה, למעלה על הענן שתי בנות דחפו את הסולם בעדינות.
הסולם נטה הצידה ואז המכונית דרסה את אוטיזי, צחוק מרושע נשמע כשאליס צרחה ונפלה למטה, ויטה לא יכלה לסבול את זה עוד.
"אוטיזי! מלאכית קטנה מעצבנת שאני לא זוכרת את שמה! לא!!!" היא צרחה ולפתע הכל השחיר, היא פקחה עיניים וגילתה שעדיין לילה.
"אני לא רוצה לחזור לישון. בפירוש לא." היא רטנה ואז הבינה שלילי יושבת לידה.
"את יודעת איפה אוטיזי, עכשיו מי זאת המלאכית הקטנה המעצבנת ומה שמה?" שאלה לילי.
"מה?" ויטה שאלה בהכרה מעורפלת.
"את צועקת תוך כדי שינה." הסבירה לילי כאילו זו התשובה לכל דבר.
"רגע, זו באמת התשובה." לחשה ויטה.
"ויטה! מה קורה לך היום?! שאלתי אותך משהו, תעני לי בבקשה! על מה את ממלמלת וצועקת?!" לילי צעקה וניערה את ויטה, היא התעוררה לחלוטין והביטה בלילי בחוסר הבנה.
"את רוצה לדעת על מי חלמתי?" שאלה ויטה.
"לא! אני רוצה לדעת את כל מה שאת יודעת!" צעקה לילי.
ויטה הבינה סוף סוף מה לילי רוצה ממנה והסבירה לה את כל מה שקרה מאז שנרדמו, אליס המלאכית, אוטיזי בעל הרגשות (בנקודה הזאת לילי הביטה בה בעיניים פעורות וצבתה את עצמה כמה פעמים), החלומות המוזרים, שד-שלד שעכשיו ויטה נזכרה ששמו תיאוס ועל הבנות שעל הענן.
"את אדם מוזר ויטה. תלכי לישון, נדבר על הכל בבוקר." אמרה לילי ונרדמה ליד ויטה לפני שהיא הספיקה לענות.
"תודה על העידוד והעזרה." רטנה ונרדמה גם.