אהבה שטנית פרק 7 'כמעט מתים בפעם הראשונה' מוקדש לPart Of Me

"איזמו, בוא שב לידי." הזמינה אותו לילי, איזמו הסמיק קצת והתיישב ליד הילדה.
ויטה בדיוק הבריחה עובר אורח תמים שהחנה את האוטו מהמכונית, למזלם הוא לא הספיק לכבות את האוטו ועכשיו הוא עמד לרשותם.
זה היה אוטו גדול, קצת גדול מידי. עם חמישה מושבים, תא מטען גדול שאפשר היה לשבת בו כולם ביחד, החלונות היו מוכהים והאוטו היה שחור ומבריק כאילו רק עכשיו יצא משטיפה, זה היה מזל טוב מאוד, ברור שבקרוב הוא יעלם.
"חושב על המזל שלנו? אני יודעת, בקרוב יהיה לנו מזל רע." אמרה לילי וציירה צורות עם הרגליים האוויר בעודה מביטה בהם בראש נטוי הצידה, איזמו רשם לעצמו לעולם לא להתעמק במחשבות לצד הילדה הזאת, היא ידעה לקרוא שפת גוף הרבה יותר מדי טוב.
"כמה זמן הסתובבת עם אחותי?" הוא שאל.
"המון זמן, מספיק בשביל לדעת הכל." היא אמרה בשקט.
"טוב זה מסביר הכל!" הוא צחק והיא צחקה איתו, אוטיזי התיישב בתא המטען ובלה נדחקה לידם.
"אפשר לשבת?" היא שאלה בחיוך גדול ומטופש ודחפה אותם הצידה בחזקה.
"כמובן." ענתה לילי כשלחיה מעוכה על חזהו של איזמו, בלה צחקה ונשכבה עליה, איזמו ניסה להיחלץ אבל נראה שבלה גדולה יותר ממה שהיא נראית.
"לא גדולה, כבדה." תיקנה אותו לילי, איזמו התחיל לחשוד שזה לא סתם קריאה של שפת גוף.
"איך את יודעת על מה אני חושב תמיד?" הוא שאל ודחף את שתי הבנות בחוזקה.
עכשיו היה תורה של בלה להימעך על החלון, לילי שמחה לעזור ונשכבה עליה בעודה מסבירה.
"האמת שאני לא יודעת, זה פשוט… ברור לי מאליו." היא אמרה בפשטות ושחררה את בלה הנאנקת תחת המשקל.
"כולם חגרו?" ויטה נכנסה לפני שאיזמו הספיק להגיב, היא לא טרחה להקשיב למלמולים שלהם ולחצה על הגז.
"ויטה!" צעק איזמו.
"מה?" היא צחקה מהפחד שלו.
"תאטי, אנחנו נקבל קנס! גם ככה אסור לך לנהוג!" צעק איזמו.
"אני היחידה שיודעת לנהוג, אז תהיה בשקט." היא אמרה והסתובבה אליו בכוונה לתת לו מכה קטנה בראש, אבל אז קפצו שתי שדים שחורים על השמשה הקדמית.
בלה ולילי צווחו, בלה נפלה לתא המטען הישר על אוטיזי ולילי התכרבלה בידיו של איזמו.
"ויטה!" צעק איזמו כדי להעיר את אחותו אחוזת ההלם.
"אני מטפלת בהם!" היא צעקה וסטתה בחדות ימינה, הם עברו ברמזור אדום והשתלבו בכביש המהיר, מכונית אחת כמעט פגעה בהם ובלה צעקה שוב.
"הם לא ירדו!" צעק איזמו ולילי פקחה עיניים, היא ראתה את ויטה מפעילה את המגבים שהפריעו לשדים לשבור את השמשה ולפרוץ פנימה, אבל זה לא האט אותם לאורך זמן.
"יש לנו עוד כמה אורחים על הגג!" צעק אוטיזי מאחורי המכונית, איזמו הקשיב יותר בדריכות ושמע את טפיפות רגליהם על הגג.
"זו לא הבעיה היחידה-" ויטה נקטעה כשהשמשה נשברה, השדים נכנסו פנימה ואחזו בה, היא שלפה את הפגיונות ודקרה אחד מהם.
"לעזור לך?" שאל איזמו כשהוא מגונן על לילי.
"אני מסתדרת בינתיים-" היא נקטעה שוב כשכל השדים שהיו על הגג נכנסו דרך השמשה והתחילו להתפרע במושבים הקדמיים, איזמו העביר את לילי לאוטיזי שרטן משהו על אחים קטנים ומעצבנים וקפץ לעזור לויטה כשהרכב התנגש בעץ, אחד השדים סובב את ההגה ואחר לחץ על הגז והמכונית זינקה שוב, היא הסתובבה רבע סיבוב והחלה לנסוע ליד הכביש במדרון הררי תלול.
"ויטה! תטפלי בהגה!" צעק איזמו, הוא שלף סכין קצרה ודקר שדים בזה אחר זה.
"ברור! כשאני אשתחרר!" היא צעקה ואיזמו הסתובב לשנייה, הוא הבין באיזה מצב נורא היא נמצאה: שני שדים אחזו בידיים שלה והחזיקו אותה ליד החלון, הלחי שלה הייתה מעוכה עליו והפנים שלה מכווצות בכאב, דם ניגר מחתך גדול בבטנה, שני שדים אוחזי סכינים ניסו להתקרב אליה והיא בעטה בהם כל פעם מחדש, אבל שדים נוספים התקרבו כדי לתפוס לה את הרגליים.
"אוטיזי!" זעק איזמו כשאחד השדים בעט בו, הוא נפל חזרה למושב האחורי וקיבל מכה בראשו מהחלון.
איזמו היה בטוח שהם אבודים, אוטיזי היה מרותק לבנות, בלה לא נתנה לו ולילי ללכת להילחם אפילו שרצו, הוא עצמו היה מנוטרל ולא הצליח לקום מעוצמת המכה בראשו ומהכאבים שחש, ויטה בקושי הצליחה לעמוד על הרגליים, השדים כיתרו אותה והיא עמדה למות.
'הנה אנחנו נכשלים שוב.' הוא חשב כששמע את הקול.
הוא היה בטוח שזה אבא שלו, זה היה קול נמוך, מפחיד, שגרם לו לרצות לברוח ולבכות בפינה. השדים נסוגו, עצמו עיניים וייללו בפחד וכאב.
רק אז הוא הבין שזו ויטה שמדברת בקול הזה.
"תתרחקו שדים, אני היא בתו של השטן, אתם אינכם יריבים שקולים לי, צאו מהמכונית הזאת לפני שרחמי לא יעצרו בי מלהרוג אתכם." היא אמרה וכל השדים ברחו דרך השמשה הקדמית המנופצת בצווחות וצעקות, השד שאחז בגז ברח גם, לא לפני שסובב את ההגה פנייה חדה.
"ויטה, איך עשית את זה?" שאל איזמו שהתרומם קצת, ראשו עדיין הלם בכאב והוא ראה כפול.
"זה פשוט… קרה." היא אמרה בשקט.
לילי הייתה היחידה שהבחינה שהרכב דוהר לתהום.
אבל כבר היה מאוחר מדי, הם עפו מהצוק והתרסקו בפיצוץ אדיר.

לילי הייתה הראשונה שהתעוררה, היא הביטה סביבה בפליאה.
היא שכבה על גדותיו של האגם שבו האוטו שלהם התרסק, פצועה ומלאת כוויות, היא ידעה שאוטו עלה באש כשנחת באגם, עם הזמן האש כנראה כבתה אבל בגלל שהייתה באחורי האוטו, שם האש התחילה, היא נכוותה.
האגם לא היה עמוק בכלל, היא יכלה לראות את הדלתות האחוריות של האוטו בולטות מעל המים, פתוחות ומעלות עשן, בלה שכבה בתוך האוטו כשראשה שעון מחוץ למים ושאר גופה בתוכם, היא ראתה גם את איזמו הרחק ממנה מחוץ למים.
"איזמו… איזמו, התעורר." היא זחלה אל איזמו ששכב הרחק ממנה במעלה הגדה, קרוב יותר לעצים ולאבנים, הוא הניד בראשו וגירש אותה בידו, היא נתנה לו מכה קלה בבטן והוא פקח את עיניו.
"מה? מה קרה?" הוא שאל והתיישב במיידיות.
טעות חמורה.
הוא הרגיש כאילו מישהו חוצה את הראש שלו בסכין גדולה, הכאב היה בלתי נסבל והוא נשכב מיד חזרה, לילי הביטה בו בפנים מודאגות וליטפה את ראשו באטיות.
"איך אתה מרגיש?" היא שאלה בשקט והוא הניד בראשו.
"כואב. ושום דבר חוץ מזה." הוא אמר והיא הניחה לו לנפשו, שישכב קצת ויירגע.
"אני אלך לבדוק את האחרים." אמרה לו וזחלה אל המים, לחפש את האחרים, היא ידעה שבלה בתא המטען וממנה היא התכוונה להתחיל.
היא שחתה אליה, הוציאה אותה מהאוטו ומשכה אותה לגדה, הניחה אותה על האדמה ומיהרה לחפש את ויטה.
"ויטה?" היא צעקה את שמה, אז היא ראתה גוף צף על פני המים.
"ויטה!" היא צעקה ושחתה אל הגוף, כשהיא הגיעה אליה היא הבינה כמה חמורות הפציעות שלה; הפנים שלה היו חיוורות מאיבוד דם, היא הייתה כולה כחולה מהשהות במים, מלאת שריטות וכוויות, הפציעה הגדולה בבטן שלה הייתה נפוחה ומודלקת, החולצה שלה נקרעה לגזרים וכך גם המכנס הימני שלה.
היא הניחה שבגלל שהייתה במושב הקדמי היא צפה החוצה דרך השמשה המנופצת, ובגלל זה כל השריטות, אבל ההבנה לא הקלה עליה להביא אותה לחוף.
בסופו של דבר היא הצליחה, היא גררה אותה אל האדמה שכבר נהפכה לבוצית מרוב הגופות שנגררו אליה היום, בלה שכבה לידה ואיזמו התיישב במרחק וזחל אליהם כשהוא אוחז בראשו.
תחילה לילי בדקה אם יש לה דופק, כיוון שהיה לה היא לחצה כמה פעמים על החזה שלה כדי להוציא את המים שבלעה, מכיוון שלא הצליחה היא הניחה שאו שהיא הרופאה הכי גרועה אי פעם או שויטה פשוט לא בלעה מים, היא נגעה בפצע המודלק ומיד ניקתה את היד שלה במים, ויטה נאנקה.
"כואב." היא אמרה והשתדלה להתיישב, איזמו הבין את הרגשתה.
"את לא היחידה שמרגישה כך." הוא נשכב ליד ראשה והחזיק אותה צמודה לקרקע.
"מעודד." היא רטנה ושלפה את הפגיונות כדי לבדוק אם הם עדיין שם, רוב כלי הנשק שהיו אצלה בחולצה ובז'קט הלכו לאיבוד, אבל נותרו לה עדיין רבים מספור.
"אני אכין חדשים. זה לא קשה. או שאני אגנוב כמה." היא אמרה בשקט ונתנה לאיזמו מכה כדי שיעזוב אותה, הוא הניח לה לנסות להתיישב, משועשע מניסיונותיה הכושלים.
"את לא תצליחי." הוא אמר והוריד אותה שוב, היא נאנחה ונשכבה.
"הבטן, היא כואבת הכי מכולם, שמישהו יבדוק מה יש לי שם." היא פקדה ולילי חשבה איך לבשר לה על הפציעה הקשה.
"דלקת קשה, ונפיחות. עם מוגלה." היא תיארה את המחזה.
"ממש מצוין, לפחות כולנו כאן?" היא שאלה ולילי עשתה ספירת מלאי.
"האח הסנוב שלך חסר. אוטיזי הזה." היא אמרה בסופו של דבר וחיפשה במים וביבשה.
ויטה התיישבה בבת אחת והתנשפה בכאב, היא התמתחה והביטה על הפצע, נראה שהיא מפוחדת מאוד למראהו.
"אוטיזי, אולי הוא במים." היא אמרה וזחלה אל עבר האגם, היא בלעה קצת מים וצללה, מחפשת אחרי אחיה, לילי הצטרפה אליה אך חיפושיהם היו לשווא, אוטיזי לא נראה בסביבה.
"איפה הוא יכול להיות?" שאלה ויטה בייאוש כשהשמש שקעה ורוח קרירה הקפיאה אותם.
"אני לא יודעת. אולי יש כאן טורפים ואיזה זאב הביא אותו בתור ארוחה לילדים שלו?" העלתה לילי השערות מטופשות.
"בואו נקים מחנה ונחשוב עליו מחר בבוקר." הציע איזמו, בלה התנגדה לרעיון בכל תוקף.
"לא! הוא חשוב! אנחנו חייבים למצוא אותו!" התעקשה.
"נקים מחנה ונחפש אותו בבוקר. אם את רוצה את יכולה לצאת לחפש אותו לבד עכשיו." פסקה ויטה ללא רגש, בלה נאנחה בעצב והביטה אל העצים והאבנים בעוד חבריה מארגנים מיטות מעשבים וענפים.
"איפה אתה יכול להיות?" לחשה לאוויר, היא הרגישה רע עם עצמה על כך שלא אכפת לה בכלל מאח שלה, היה לה אכפת יותר לישון מאשר לחפש אותו, האשמה אכלה אותה מבפנים.
'מה אם הוא הלך לאיבוד? או נאכל? או נעצר? או שדים מרושעים תקפו אותו והרגו אותו? או שהם בכלל מחזיקים אותו בשבי ומענים אותו!' המחשבות שלה הפחידו אותה, היא ניסתה לפסול את הרעיונות המפחידים אבל לא הצליחה, הפחד לא הניח לה לישון.
'אני אחות גרועה. עבר עליו יום קשה והוא איבד כל טיפת כבוד שהייתה לו ואני אפילו לא טרחתי לחפש אותו.' חשבה לעצמה, לפתע מחשבה מחרידה עלתה בראשה.
'אולי הוא הלך מרצונו החופשי. אולי נמאס לו מאיתנו, ממני.' זה היה הגיוני, היא התנהגה אליו מגעיל.
'אני חייבת למצוא אותו.' החליטה, הוא הבטיחה לעצמה שתמצא אותו ותתנצל בפניו על הכל.
היא קמה ונכנסה ליער.