אהבה שטנית פרק 5 'קול המוות' מוקדש לריקי בנדיקוט.

"היא מתחזקת, הכוחות שלה חזקים מאי פעם, היא אפילו ירשה ממך את הקול המפחיד. אני בטוח שהיא הצאצא שלך אשר מופיע בנבואה שלי." השד כרע ליד השטן שהביט בדאגה ובגאווה בשידור החוזר של בתו מפחידה למוות את אוטיזי, השד הקרין את התמונות מכף ידו, יכולת שימושית מאוד.
"תזכיר לי להמציא שם טוב יותר ליכולת שלי להפחיד אנשים למוות." אמר השטן, שהשם הלא מאיים של אחת היכולות החזקות ביותר שלו הפריע לו מאוד, היכולת שלו להפחיד אנשים למוות בשינוי פשוט של קולו שלמד לעשות בלי להתאמץ אפילו הייתה אחת מנכסיו הגדולים ביותר, הוא יכל פשוט להגיד למישהו כמה מילים בקול נמוך ואטי והאיש יכול פשוט למות במקום מפחד, יכולת כזאת דרשה שם מפחיד ומאיים בדיוק כמוה.
"מה דעתך על 'קולות המוות'?" שאל השד, מקרקר בקולו, הוא היה שד עשוי עצמות בלבד, יותר שלד מאשר שד, אך הייתה לו יכולת לראות מה קורה במקומות אחרים ולפעמים אף לנבא את העתיד, שמו היה תיאוס.
הוא היה שד מרושע מאוד לפני כמה שנים, ורצה להשמיד את העולם ולקחת את שלטונו של לוציפר, רק הפעם כשליט כל העולם, עד שיום אחד חש ברע וניבא נבואה ששינתה את כל תכניותיו.
"קול המוות נשמע לי טוב יותר." אמר השטן בקול מהורהר.
"אדוני, סטינו מהנושא." הזכיר לו תיאוס.
"אתה צודק. היא אכן חזקה מאוד, אבל מה אתה מציע לעשות לגבי זה?" שאל לוציפר, הוא באמת היה מודאג מהתקדמות הכוחות של בתו, הוא הבין איזו טעות עשה לפני הרבה שנים כששלח אותה לכדור הארץ, הוא האמין שאוטיזי ירש את כל כוחותיו ויהיה השטן הבא, הוא לא יכל אפילו לדמיין שזו תהיה בתו הקטנה והשמנמנה.
כשילדיו נולדו הוא בכלל לא חשש שמישהו מהם אי פעם יאיים על כיסא המלכות שלו, אבל שנתיים לאחר שויטה נולדה הגיע אליו תיאוס וניבא לו נבואה שהפחידה לוציפר, בנבואה סופר שאחד מילדיו יירש את כל כוחותיו ויקרא תיגר עליו, הוא ינצח וייקח את מקומו של לוציפר כשטן ומנהל הגיהינום. על הנבואה ידעו רק הוא ותיאוס כי אם היה מספר זאת לאשתו בזמנו היא הייתה חוטפת התקף לב.
בסופו של דבר אשתו לא מתה מהתקף לב אלא מנפילה לתוך אחד מנהרות הלבה כשניסתה להציל את ויטה, ויטה שיחקה עם איזמו ליד נהר הלבה הגדול ביותר והתהלכה קרוב מדי לגדה, היא החליקה, איזמו לא הצליח לתפוס אותה, אשתו של לוציפר, שדה יפת תואר בשם שיזוקה, קפצה להציל את ויטה, היא הדפה אותה לידיו של איזמו ונפלה אל הנהר.
מאז לוציפר שנא את ויטה, הוא לא האמין שילדה שמנמנה וחלשה כמוה תצליח לאיים עליו, הוא שנא גם את איזמו שלא הציל אותה וגרם לשיזוקה להקריב את עצמה למען בתה, ולכן שלח את ויטה הרחק ממנו ואימן רק את אוטיזי שלא עשה דבר רע.
"אדוני, אני חושב שנשלח אותה למשימות חשובות בחזית עד שתמות בידי המלאכים או השדים." העיר תיאוס את לוציפר ממחשבותיו.
"חכם. מתי היא אמורה להגיע אלינו?" שאל לוציפר את תיאוס, מתקשה להתרכז בתשובתו, השד נאלץ לחזור על התשובה חמש פעמים עד שהשטן שמע אותו.
"בעוד יומיים אם לא יתעכבו כלל!" צעק השד ולוציפר סוף סוף שמע אותו.
"אדוני, אתה לא מרוכז, אתה חולם בהקיץ, קרה משהו?" שאל תיאוס את אדונו והפסיק להקרין את ויטה מפחידה את אוטיזי כדי למשוך את תשומת לבו של אדונו.
"אני פשוט נזכרתי בשיזוקה. אני מתגעגע אליה תיאוס." השטן הגדול נשבר, הזיכרונות שברו אותו, הוא הניח את ראשו על כתפו של תיאוס והחל לבכות, מתפלל שאף אחד לא יראה אותו במצב הזה.
"זה בסדר. הכל בסדר." תיאוס ניחם אותו, הוא מעולם לא היה בכזה מצב עם השטן קודם, היה לו מוזר לנחם את השטן.
"כל פעם מחדש אני חושב עליה ונזכר איך נתתי לה לשוטט חופשי, ואיך נתתי לילדים שלי לשוטט חופשי, ולא שמרתי עליהם, ואני מבין שלא ויטה ולא איזמו היו אשמים במותה, אלא אני, אני הייתי אשם בכך שהיא מתה." השטן התרומם והפסיק לבכות מיד, כל זכר לדמעות נמחק מפניו, הוא הזכיר לעצמו את המשפט שהיה הסלוגן שלו: 'בוכים רק לבד, כשלא רואים, בסביבת אנשים אנחנו חסרי רחמים.'
"אני חושב לעצמי, למה היית חייב לבוא עם הנבואה הזאת אלי? אם לא היית בא לא הייתי דואג בכלל לגבי שום דבר, הרי אני לא יכול לשנות את הנבואה הזאת, הייתי פשוט מאבד את תפקידי ברוגע. אני לא חושב שאנחנו צריכים לעשות לויטה שום דבר, אני נכנע." אמר השטן, תיאוס הניד בראשו.
"אתה ממש לא נכנע עכשיו אדוני, אני צריך אותך." הוא אמר והוציא בקבוקון קטן, וריסס את כל תכולתו על פניו של לוציפר.
"אתה תעשה כל מה שאני אומר לך לעשות עכשיו, והדבר הראשון שתעשה זה לשלוח את ויטה לחזית ברגע שהיא תגיע לכאן." אמר תיאוס בשקט.
"אשלח אותה לחזית ברגע שהיא תגיע לכאן." מלמל השטן ונרדם.
השד צחק צחוק גדול שהרעיד את הארמון כולו, מאושר שתכניותיו מצליחות סוף סוף.