אהבה שטנית פרק 4 'חזרה הביתה, לפחות לבינתיים.'

"בלה, התגעגעתי אליך!" לילי רצה לחבק את בלה בעוד ויטה גלגלה את עיניה, היא לא ידעה למה אבל היא שנאה את בלה, היא לא הייתה מרושעת או רעה אליה במיוחד ואפילו עשתה מאמצים כדי להתחבר אליה, היא גם לא הייתה מכוערת; היה לה שיער שחור ארוך מאוד, כמעט עד הברכיים, עור חיוור, על ראשה סרט כחול וענדה תמיד שרשרת 'פייס', היא לבשה תמיד טוניקה ארוכה עם שרוולים המכסים את כפות ידיה, מכנסיים כחולים פשוטים ונעלי ספורט, פעם אחת היא ראתה את הארון שלה והיו לה לפחות חמש טוניקות ומכנסיים זהים בכל מני מידות, ושתי זוגות נעליים זהות, מאז סימנה אותה ויטה כ'פריקית' והבטיחה לעצמה לא להתקרב אליה יותר מדי, לצערה לילי הייתה חברה טובה של בלה וגם החברה היחידה של ויטה אז כמובן שמדי פעם היא נאלצה לסבול את נוכחותה האופטימית.
"גם אני אליך מותק!" צעקה בלה והשמיעה קולות של קאובוי מסיבה לא ברורה.
"טוב, דיברנו, בואי נזוז." אמרה ויטה ורצתה לגרור את לילי משם.
"מצטערת ויטה, אני ובלה הסכמנו ללכת לטייל, אם את לא מצטרפת אני אאלץ להשאיר אותך לבד." אמרה לילי בעדינות.
"תבואי איתנו!" שידלה אותה בלה.
"לא תודה, אני הולכת עכשיו למקום חשוב הרבה יותר." אמרה ויטה ונעלמה בהמשך המסדרון כשהיא רוטנת לעצמה משהו על הטמטום של בני האנוש העדינים מדי האלו.
"בואי נעקוב אחריה, נראה לאן היא הולכת כל פעם שהיא לא רוצה להצטרף אלינו." הציעה בלה, לילי הסכימה. היא ידעה שזה רק תירוץ של ויטה בגלל שהיא לא רוצה ללכת עם בלה לשום מקום אבל למען בלה היא הסכימה לעקוב אחרי ויטה פעם אחת.
"מעניין לאן היא הולכת." אמרה בלה כשהן ניסו למצוא אותה, הן שמעו את ויטה מחניקה צרחה.
"אתם!" הן שמעו אותה צועקת ומיהרו אחריה במהירות, הן ראו אותה עומדת מול שני בנים יפים מאוד, לילי הבינה מיד שאלו האחים של ויטה.
"ידעתי שלא הייתי צריכה לצאת למסע, עכשיו אוכל לחנוק אתכם במו ידי!" היא צעקה ושני הבנים נרעדו, הם הביטו אחד בשני וניסו להסביר לה משהו בהיגיון, דבר שלא צלח כלל, ויטה התנפלה עליהם והפילה אותם בקלות.
"שנעשה משהו?" לילי שאלה את בלה שלא הגיבה, היא הייתה משותקת למראה.
"הם כל כך יפים…" היא לחשה.
"הם האחים שלה!" הוציאה אותה לילי מהחלום, היא התכוונה לרוץ לאזור ההתגוששות כשאיזמו צעק: "אנחנו כאן כדי להביא אותך לאבא, הוא רוצה אותך ביחד איתנו!"
"באמת?" ויטה עצרה ונראתה מופתעת.
"כן, פישלנו יותר מידי פעמים ואבא אמר שאת תחליפי את אוטיזי." אמר איזמו באושר.
"טוב. אני לא מאמינה לך." היא אמרה בלי לחשוב אפילו, לאחר שאביה זרק אותה כאן עם איזו משימה עלובה כדי להצדיק את מעשיו היא שנאה אותו ולא האמינה לדבר שקשור אליו והוא טוב.
"תאמיני לי, בואי איתנו." אמר איזמו, הוא ניסה להיחלץ מהאחיזה של אחותו וגילה להפתעתו שלמרות שהייתה קטנה ממנו בכמה שנים היא הייתה חזקה בצורה מדהימה.
"אתה משקר!" היא צעקה עליו ונתנה לו אגרוף, האף שלו נשבר והחל לדמם.
"לעזאזל איתך, ויטה, אני אומר לך את האמת!" הוא צעק בחוסר אונים כשהבין שאין לו סיכוי להיחלץ.
"הוא משקר, נכון אוטיזי?" היא שאלה את אחיה הגדול שיאמת את דבריה, לא ייתכן שהם אומרים את האמת, זה בלתי אפשרי.
"הוא לא משקר. פישלנו, ואבא רוצה עכשיו אותך במקומי. תשחררי אותנו." הוא אמר בעצב, ויטה ראתה את האגו הפגוע שלו כשאמר את המשפט הזה, ומההכרות עם אוטיזי היא ידעה שהוא לא משקר, אבא באמת רוצה אותה במקומו והוא פגוע מזה עד מאוד.
"אני מאמינה לך." היא שחררה את האחיזה בשני הבנים והם קמו, איזמו אוחז באפו בכאב ואוטיזי מושך באפו כדי לא לבכות.
"אני כל כך ציפיתי להרוג אתכם אם תבואו, אתם יודעים. אני ממש שונאת אתכם." היא אמרה בכנות, היא לא יכלה לתת להם לחשוב שהיא סלחה להם.
"ורק שתדעו, אני אהרוג אתכם בייסורים ברגע שאוכל, אבל בינתיים אני אהרוס לכם את כל המעמד אצל אבא, כי אתם שניכם אגואיסטים מגעילים. עכשיו בואו אחרי, יש כמה דברים שאני לא עוזבת בלעדיהם." אמרה ויטה ושני הבנים מיהרו אחריה.
"ויטה!" לילי התנפלה עליה כשעברה את הסיבוב, שני הבנים הרחיקו אותה מויטה והחזיקו אותה ליד הקיר בכוח, בלה צעקה בפחד.
"אידיוטים." נאנחה ויטה וניגשה אל לילי המפוחדת.
"אני לא ריגלתי אחריך, בלה פשוט רצתה שנבדוק לאן את הולכת, אז… הסכמתי, אל תכעסי עלי בבקשה!" ביקשה לילי והתחילה לבכות, ויטה לא האמינה עם איזה אנשים רגישים היא מסתובבת.
"איך סבלתי את הבכיינות שלך עד עכשיו?" היא שאלה ברוגע את לילי והעיפה את איזמו ואוטיזי לצדדים, איזמו נפל על הגב ואוטיזי קיבל מכה מקיר.
"עד עכשיו מעולם לא הגענו למצב כזה." הצדיקה את עצמה לילי.
"זה בסדר, אני ממילא התכוונתי להביא אותך איתי לגיהינום." הרגיעה אותה ויטה, היא נזכרה בבלה שבוודאי לא מבינה שום דבר.
"תוכלי להסביר הכל לבלה ולאסוף את החפצים של שניכן בזמן שאני אטפל בשני הבנים האידיוטים האלו?" שאלה ויטה את לילי.
"בשמחה." אמרה לילי, היא הייתה מאושרת ללכת עם החברות שלה לאנשהו, בעיקר כשזה אומר שהם יוצאות מהפנימייה להרבה זמן, ואם היא הולכת לגיהינום זה בהחלט הרבה זמן.
לילי מיהרה לבלה, היא ישבה ליד הקיר ואחזה בראשה, בעיניה נצצו דמעות.
"אני לא ידעתי שהיא השטן!" בכתה בלה.
"ויטה היא לא השטן, היא הבת שלו. ושני הבנים האלו הם האחים שלה, זה בסדר, היא לא תפגע בך, היא לוקחת אותנו עכשיו לגיהינום." אמרה לילי בשקט.
"לא! רק שלא תיקח אותי לגיהינום! אני אעלם! אני לא אספר שום דבר!" הפחד של בלה גרם לויטה לעזוב את האחים שלה ולגשת ולילדה המפוחדת.
"בלה, את לא חייבת לבוא אם את לא רוצה, אני מבינה למה את מפחדת ממני, אבל אני לא מרושעת, אני לא רוצה להרוג אותך, אני רק הבת של השטן, ואני אבין אם תפחדי ממני, אני פשוט אחשוב שאת ממש מטומטמת, זה הכל." ויטה התיישבה לידה והניחה יד על כתפה של בלה, בלה הרהרה במה שהיא אמרה.
"מרשים." אמר איזמו.
"מה מרשים אותך, האף שלך?!" שאג עליו אוטיזי והשתתק מיד כשנפגע מאבן קטנה שויטה זרקה בכיוונו.
"היא ממש כריזמטית, היא יודעת לבחור את המילים שלה מצוין, היא תהיה עובדת מצוינת לאבא, אתה לא חושב?" אמר איזמו, אוטיזי דפק את הראש שלו בקיר, הוא לא הבין איך איזמו מסוגל לתת לבת לקחת את תפקידו ועוד לשבח אותה.
"אתה עוף מוזר." אמר והתרחק מאחיו.
"תעשה בדיקת ראייה, אני די בטוח שאני בן אדם." אמר איזמו.
"תהיו כבר בשקט שם!" לילי צעקה עליהם ושניהם השתתקו, איזמו הביט בילדה ועיניו התרחבו, הוא חש סומק עולה בלחיו, היא הייתה ממש יפה; עיניים כחולות גדולות מאוד, שיער ברונטי ארוך וחלק, נמשים עדינים על לחייה, עור חיוור, היא הייתה דקיקה וגבוהה, איזמו לא חש כך מעולם כלפי אף אחד.
"אז, את לא מרושעת?" בלה הגיבה סוף סוף.
"אני לא מרושעת, אני פשוט חייבת לעבוד אצל אבא שלי ולעזור לכל תכנית שימציא. גם אם הוא ימציא המבורגר של חמש שכבות ויבקש ממני לחלק אותו לכולם אני אהיה חייבת לעשות את זה." אמרה ויטה בחכמה, איזמו שוב התפעל מיכולתה לבחור מילים נכונות, הדוגמה שנתנה האירה את המשימות של אבא שלה כמזימות פשוטות, איזמו אפילו לא היה בטוח אם זה הומור או רצינות.
"אז אני אבוא איתך. מאז שהכרתי אותך רציתי לבלות איתך, אני כל כך שמחה שאת רוצה אותי למשימות חשובות כאלו, כגון ירידה לגיהינום." אמרה בלה וויטה השתדלה שלא לצחוק מהתמימות של הילדה הזאת, היא באמת ובתמים הייתה בטוחה שלהגיע לגיהינום זו משימה חשובה.
מצד שני, היא הבינה שכרגע היא צירפה את הילדה שהיא ניסתה להתחמק מסביבתה כל כך הרבה זמן אליה לנצח, או עד שאבא שלה יגרש אותה שוב.
"לילי, בלה, לכו להתארגן, לי יש שיחה צפופה עם האחים שלי." אמרה ויטה ושתי הבנות מיהרו במסדרון, מפטפטות באושר ובהתרגשות, הן העלו מחשבות לגבי המראה של הגיהינום וצחקו.
"שלא תעזו להגיד אפילו שהן לא באות." אמרה ויטה בשנייה שהן נעלמו בעיקול.
"אני לא אמרתי דבר, לדעתי לילי עלולה להועיל, אני עדיין לא בטוח מה דעתי לגבי השנייה." אמר איזמו.
"קוראים לה בלה, ולגבי זה אני יותר ממסכימה איתך." אמרה ויטה ונאנחה.
"אוטיזי? התנגדות כלשהי?" היא שאלה את אחיה השני, הוא עמד שעון על הקיר, מביט בתקרה, שקוע במחשבותיו.
"אוטיזי!" היא ניגשה אליו ובעטה בו הישר במקום הרגיש, הנער התקפל בכדור והתיישב על הרצפה כשהוא מצמיד את ברכיו לחזהו וידיו לכודות בין רגליו, על פניו הבעה של כאב.
"מה את רוצה?!" הוא צעק עליה, מבין באיזו מהירות נעלם הכבוד שלו, בבוקר אחיו הצעיר מונה לאח בכור במקומו, הוא הוצמד לרצפה בידי אחותו הקטנה ואז היא העיפה אותו בלי מאמץ על הקיר, וכרגע הוא חטף ממנה בעיטה, לרמה כזאת הוא מעולם לא הגיע.
"שאלתי אם יש לך התנגדות כלשהי לזה שהן יבואו!" היא צעקה עליו.
"יש לי, אבל אני שותק." הוא אמר כדי להינצל מעוד מכות.
'אני יכול להספיד את הכבוד שלי כשנגיע לגיהינום' חשב לעצמו, אם הוא מפחד להגיד את מה שהוא חושב בפני אחותו הכבוד שלו מת.
"אתה מפחד ממני?! תראה לאן הגענו!" היא צחקה צחוק גדול והקימה אותו מהרצפה.
"אוטיזי, אתה פשוט לא עצמך היום!" צחק איזמו ושני האחים צחקו כשהם אוחזים ידיים ונופלים על הרצפה, בעיניהם הופיעו דמעות של צחוק.
"עכשיו בואו נהיה רציניים, אני צריכה לאסוף את כל הנשקים שלי מהחדר שלי, אז בואו אחרי." אמרה ויטה כשהם סיימו לצחוק וקמה במהירות, היא הקימה את איזמו והם התחילו ללכת כשהם מפטפטים על כל מה שעבר על שניהם מאז שנפרדו דרכיהם.
"תמיד העדפתי אותך על פני אוטיזי." אמרה לו בכנות, היא נזכרה כמה כיף היה לה לשחק עם איזמו במדבריות החול השרופות שליד הארמון של אביהם כשהיו קטנים, הוא מעולם לא היה תחרותי ומגעיל כמו אוטיזי שטיפס על העצים הגבוהים וצחק עליה שהיא לא יכולה כי היא בת, איזמו היה עוזר לה לעלות.
פעם היא באמת הייתה חלשה, ולא פלא שנשלחה לכדור הארץ, היא הייתה ילדה קטנה ושמנמנה, עם שיער שחור קצר שלא התאים כלל לפניה השמנמנות ועיניים אדומות דהויות ומכוערות, כשהיא נשלחה לכדור הארץ היא הבינה שעליה לטפל בעצמה; היא הרזתה המון, בעיקר בפנים, השיער שלה התארך והיא שמרה עליו ארוך וכמעט עד הקרסוליים שלה, העיניים שלה כבר לא היו אדומות דהויות, אלא גדולות ואדומות כמו צבע של אש, הרופאים שראו את עיניה אמרו שזו מחלה.
עכשיו הם כבר לא התרוצצו במדבריות וטיפסו על עצים, הם היו מבוגרים, בעולם האמיתי, היא כבר הייתה כמעט בת חמש עשרה, איזמו בן שש עשרה וחצי ואוטיזי בן תשע עשרה, זה כבר לא היה משחק, ואם אבא שלה רוצה אותה למשימות היא תוכיח לו שהוא עשה טעות כששלח אותה הרחק ממנו.
"אני יודע, אוטיזי היה ויהיה תמיד סנוב." אמר איזמו בחיוך, היה לו נעים לדבר עם אחותו שהתגלתה כחכמה מאוד.
"את בוודאי שונאת את שנינו. גנבנו לך את התפקיד שהיה אמור להיות שלך מאז ומעולם." אמר איזמו בשקט, ויטה התפלאה על יכולתו להבין אותה טוב כל כך.
"זה היה ניחוש או השערה מבוססת?" היא שאלה אותו.
"אני פשוט רואה לפי שפת הגוף שלך, וקצת לפי מה שאמרת כשפגשת אותנו לפני כמה דקות ושברת לי את האף." צחק איזמו והיא התנצלה.
"סליחה."
"סלחתי, לאן אנחנו הולכים?" הוא שאל אותה והיא הביאה אותם לדלת אלון קטנה קבועה גבוהה בקיר, הם עמדו על מדף אבן עבה, ארוך ורחב מאוד, בינם ולבין הקיר שבו הייתה הדלת הייתה תהום שאליה ירדו מדרגות עץ, למטה איזמו זיהה אזור שדמה למחסנים מלא בארגזים ודברים אחרים שלא יכל לראות בחושך, אל הדלת שבקיר הובילו כמה גרמי מדרגות שהאחרון הסתיים בעוד מדף אבן נמוך בכמה סנטימטרים מהדלת כך שהגישה אליה לא נראתה נוחה במיוחד.
"רואה את הדלת שם? לשם." היא אמרה, מכיוון שאביה לא נתן לה ערימת מזומנים נחמדה כדי שתוכל לשלם על שהותה בפנימייה היא נאלצה לישון הרחק מחדרי הבנות, מעל המחסן, בחדר שהיה פעם כספת, שאר הבעיות שגרם לה העדר הכסף היה העדר ספרי לימוד ודברים בסיסיים אחרים וגם איסור יציאה לטיולים שעצבן אותה מאוד.
"את עולה לשם לבד?" שאל אוטיזי שעד עכשיו השתרך אחריהם בדממה הקשיב לשיחותיהם.
"אם איזמו רוצה הוא יכול להצטרף." אמרה ויטה, איזמו שמח להצטרף ולראות באיזה פאר אחותו גרה אם היה לה חדר פרטי.
"אני אבוא." הוא אמר בשמחה.
ויטה עלתה במדרגות במהירות, משאירה את איזמו להתאמץ, לאחר שש גרמי מדרגות הוא רצה לחזור למטה ולוותר, אבל ויטה הקניטה אותו ממדף האבן העליון והוא מיהר לעלות אליה.
"מקניטה את אחיך הגדול?" צחק ופרע את שיערה, היא העיפה את ידו במבט רציני.
"אל תעשה את זה יותר. אני רצינית, לעולם." היא אמרה לו וקפצה כמעט מטר באוויר כדי לשחרר את הידית, הדלת נפתחה והיא טיפסה פנימה.
איזמו היה מופתע, זה היה חדר בגודל שבקושי הגיע לארון, עם מזרון שהיה בטוח קטן על מידותיה של ויטה ושמיכה של ילדים קטנים שיכלה לשמש לו צעיף, פרט לזה היה בחדר רק עוד ארונית אחת קטנה עם שתי מגירות, על הארונית היו כל מיני עטים ועפרונות וערימת דפים, בתקרה נקבעה מנורה שהבהבה קצת וכבתה, מותירה אותם באפלה.
"למה את גרה בכזה מקום?" הוא שאל אותה בהפתעה, הוא חיפש בעיניו חלון וראה רק כמה חריצים שנחרצו בצורה עקומה מאוד, כנראה על ידי ויטה, מעל המזרון, חריצים דומים היו על התקרה.
"כי האבא האוהב שלי לא השאיר לי כסף לשלם על שהותי כאן, אני צריכה לשמוח שהם בכלל הסכימו לי להישאר פה." היא אמרה לו ופתחה את המגירה העליונה, היא הוציאה כמה גפרורים ונרות והדליקה אותם, הם הטילו אורות עלובים שבקושי האירו את ידיה כשפתחה את המגירה התחתונה.
איזמו הביט, לא מאמין ונדהם מכמות הסכינים וכלי הנשק שויטה אספה שם.
היו שם סכינים מכסף, סכינים מתקפלים, רובים חרבות שוקרים כלי נשק ארציים, אפילו נבוט פצפון שלא נראה מאיים במיוחד שעד הצליח לראות את גודל הקוצים שעליו.
"וואו." הוא מלמל.
"מתפלא? זה כלום. היה יכול להיות לי יותר." היא אמרה בעצב והתחילה להכניס אותם למגפיים שלה, לכיסים סודיים בפנים הז'קט שלה, לתוך השרוולים היא הכניסה שתי פגיונות מפחידים למראה שהפחידו את איזמו עוד יותר כשסובבה אותם במיומנות והוציאה אותם בשנייה.
"לא השתמשתי בהם הרבה זמן." היא נאנחה בנוסטלגיה וקפצה מדלת אל מדף הבטון.
איזמו קפץ אחריה, מופתע.
'אין סוף להפתעות בעולם הזה. כמה שזה כיף לגור כאן.' הוא חשב לעצמו וירד אחריה.
"מה, לא לקחת שום דבר?!" צעק עליה אוטיזי כשירדה, היא שלפה את הפגיונות והשליכה אותם לכיוונו, מצמידה אותו לקיר בעזרתם ומתקרבת אליו בחינניות.
"עוד הדגמה? קרוב יותר לחזה שלך עכשיו?" היא שאלה אותו כשהיא במרחק כמה סנטימטרים ממנו, מדברת בקול שקט, רגוע ומפחיד באותה המידה, קול שרק אבא שלהם הצליח להפיק בצורה מושלמת שמפחידה את הקורבן כמעט למוות.
אוטיזי היה בטוח שהוא עומד למות, הקול של אחותו עשה לו צמרמורות בכל הגוף, הוא עצם עיניים והתכונן למוות.
"מה אתה עוצם עיניים?" היא צחקה והחזיקה את הפגיונות לשרוולים, אוטיזי נעמד מיד.
"אני פשוט…"
נבהלת?" צחק איזמו שניהם התרחקו ממנו בהליכה קלילה, מצחקקים ביניהם.
'זה הולך להיות נורא' חשב אוטיזי ומיהר אחריהם.