אהבה שטנית פרק 14 'הספינקס'

לפני שאתם מתחילים לקרוא אני רוצה לתת קרדיט ענק לריקי ולנועה [תולעת סיפורים] שבלי העזרה שלהם בחיים לא הייתי מעלה את זה, ממש תודה אתן מדהימות!
ועוד משהו קטן: קיבלתי עצה מכותבת באתר, היא אמרה לי שכדי לי להתחיל להעלות את הפרקים בימי רביעי בצורה קבועה ולכתוב בשלישי, ניצלתי את העצה הזאת והחל מהיום כל הפרקים עומדים לעלות בימי רביעי אלא אם כן אני אקדים ואז זה יעלה בשלישי.
זהו, קריאה נעימה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
פרק 14:
"למה אין קקטוסים במדבר?! זה הרי מדבר!" לילי השליכה אבן בכעס ונשכבה על החול.
"בטוח יש איפשהו." אמר איזמו למרות שגם הוא היה מיואש ומותש מהחיפוש הארוך אחרי המרכיבים למשקה שיציל את ויטה, לא נותר להם עוד הרבה זמן.
לידם, בלה ניסתה לאחוז בויטה שהתעוותה ונחנקה מהחול שנכנס לפיה, היא פיזרה חול וניסתה לצעוק למרות פיסת החולצה שחסמה את פיה כמעט לחלוטין, מדי פעם היא פרפרה ובעטה בבלה.
"אי אפשר יותר! חייבים לעשות איתה משהו אחר!" צווחה בלה בכעס, לאחר שויטה בטעות נתנה לה בעיטה בבטן.
"שמישהו ייקח אותה חזרה למעבר וישמור עליה שם." הציע איזמו.
"לבד? זה לא קצת מסוכן, במקרה שהשדים האלה יחזרו?" שאלה לילי, בעודה ממשיכה להתקדם.
"אני יכולה להסתדר לבדי." בלה אמרה, למרות שנראתה חיוורת ומפוחדת למוות.
"את לא. ואנחנו חייבים להישאר ביחד. תשמרי עליה כאן ותשדלי לא לקבל עוד בעיטות בבטן." אמר איזמו.
בלה נהמה בכעס. "תגיד את זה לאחותך!" היא צווחה, וכשאיזמו אפילו לא הפנה אליה את מבטו, נהמה בשנית והמשיכה להתקדם.
"מצאתי!" צעקה לפתע לילי, איזמו ובלה מיהרו להביט לכיוונה. בזמן שלא הסתכלה, בלה קיבלה עוד בעיטה, אך זה אפילו לא הפריע לה. 'העיקר שאנחנו קרובים להיפטר מהמצב הזה כבר', היא חשבה.
כולם עמדו סביב קקטוס קטן שלילי מצאה, הוא היה עלוב ונראה כאילו ימות בעוד שנייה אבל איזמו נראה כה מסופק מהמציאה עד שבלה לא פקפקה בה.
"ובכן, מה עוד אנחנו צריכים?" בלה שאלה כשאיזמו תלש את הקקטוס מהשורש.
"אממ… אם אני לא טועה יש עוד חמישה דברים… אחד מהם זה חתיכת סלע מגולפת בצורה של ויטה." אמר איזמו, בלה נאנחה.
"לא יכולתם להמציא משהו פשוט יותר?!" היא זעמה.
"בלה, את רק מתלוננת ולא עובדת." אמרה לילי והחלה לבדוק את הסלעים הלא רבים שהיו בסביבתם.
בלה נהמה בפעם השלישית, והתכופפה כדיי להתבונן בחמישה סלעים שהיו לרגליה.
"אומרים באיזה גודל זה אמור להיות?" שאלה את איזמו בעודה משיטה לו אבן קטנה וחומה שכמעט התפוררה.
"לא. אני אגלף, בינתיים קחו סכין כלשהי ותדקרו מישהו, אנחנו צריכים סכין מגואלת בדם טרי." אמר איזמו והחל לגלף את דמותה של ויטה בגסות באבן הקטנה בעזרת מקל עשוי מתכת.
"את כל הסכין?! איך ויטה תשתה את זה?!" לילי הזדעזעה.
"אפשר לשים רק את הדם." הרגיע אותה איזמו.
"ללכת לדקור? קצת סדיסטי, לא?" שאלה בלה.
"לא אם אנחנו רוצים להציל את ויטה! מהר יותר אנשים, יש לנו פחות מאחת עשרה שעות." זירז אותם איזמו.
"תגיד לנו בינתיים מה שאר המרכיבים." ביקשה בלה.
"אני יכול להגיד לך רק את מה שאני זוכר: ליטר מים, דמעה אחת של ספינקס, דם טרי ושלוש טיפות דם של גמל." אמר איזמו, הוא הוציא בקבוקון קטן אבל רחב והכניס פנימה את הפסלון של ויטה.
"טוב.. למישהו יש רעיון איך נמצא קצת דם?" שאלה בלה. שלושתם הביטו אחד בשני ללא מילים.
"אממ… אני חושבת.. רגע…" לילי מלמלה מילים אחדות תוך שהיא מביטה בשמיים.
"אין לי רעיון…" היא השפילה את מבטה אל החול החם.
"רגע! אני יודע!" קרא איזמו בהתלהבות. התלהבותו הפתיעה מעט את לילי שהרימה את מבטה מיד.
"ו…. מה הרעיון?! אין לנו את כל היום!" אמרה בלה בכעס תוך שהיא מנסה להתחמק ממכותיה של ויטה בה, ללא הצלחה רבה.
איזמו החמיץ פנים לעברה וגלגל את עיניו אך לא אמר דבר. "הפירמידות! שם בטוח נמצא ארכיאולוג או משהו. ממנו נשיג את הדם וגם שם נוכל למצוא את-"
"הספינקס!" קראה בשמחה לילי. "זה מושלם!"
"בלה, את תישארי לשמור על ויטה, אני ולילי נלך להשיג את המרכיבים שלנו!" אמר איזמו בהתלהבות.
"לא!" צעקה בלה, לילי החניקה צחקוק.
"כן. לא נתון לשיקול דעתך." אמרה לילי בחיוך, שמחה שהיא לא צריכה לקבל בעיטות בבטן.
כאילו לפי סימן ויטה הרימה את רגלה ובעטה בכוח בבטנה של בלה, בלה התקפלה ודמעות הופיעו בעיניה.
"לכו…" היא מלמלה. "תשאירו אותי לבד… גלמודה… לשמור על ויטה…" היא המשיכה בדרמטיות.
"אבל תבטיחי לי שתישארי במקום בטוח, תחזרי אולי למעבר, כדי שנוכל למצוא אותך." אמר איזמו.
"בסדר." אמרה בלה והתרוממה בקושי, היא לקחה את ויטה והתחילה להתרחק מהם, הולכת באיטיות לכיוון המעבר בו לנו עד לפני כמה שעות וגוררת ואחריה את ויטה.
"היא הלכה, אנחנו הלכנו." אמר איזמו והוא ולילי התחילו להקדם לכיוון ההפוך, מחפשים פירמידות.
כעבור שעת הליכה הם גילו כביש, עברו בו הרבה מכוניות והן נסעו במהירות מטורפת, לא היה להם סיכוי לתפוס אחת.
"אנחנו צריכים שמישהו יגיד לנו איפה הפירמידות, ואולי אפילו יסיע אותנו אליהם." אמר איזמו.
"טוב, זאת לא בעיה." אמרה לילי, היא הורידה את בגדיה העליונים ונותרה בחזייה ותחתונים, נעמדה בתנוחה מפתה בקצה הכביש וחייכה חיוך גדול לכל המכוניות העוברות.
איזמו הביט בה ופיו נפער, היא הייתה כל כך יפה.
לפתע עצרה לידם מכונית, החלון נפתח, לילי נשענה עליו בחיוך גדול של ניצחון והביטה פנימה, שם ישב איש בשנות השלושים לחייו, לבוש בגדי ארכיאולוג.
"שלום, לאן את צריכה גברתי?" הוא שאל בנימוס.
"אני והידיד שלי," היא הדגישה את המילה ידיד, "צריכים להגיע לפירמידה הקרובה ביותר שיש." אמרה לילי.
"אם כך, את והידיד שלך," גם הוא הדגיש את המילה ידיד והביט באיזמו, "יכולים לעלות, במרחק חצי שעה נסיעה יש פירמידה עצומה." אמר האיש.
"תודה. איזמו, תעלה!" צעקה לילי והתיישבה במושב הקדמי ליד האיש.
"מה שמך?" שאלה אותו.
"ג'ון רוזמבלום." הוא ענה בקצרה וחייך לכיוון לילי שכבר התלבשה בחזרה.
"ולך?"
"זה ממש לא חשוב עכשיו." סינן איזמו בכעס. "אנחנו צריכים להגיע לשם כמה שיותר מהר."
ג'ון מלמל דבר מה בעצבנות – כנראה כעס על איזמו – והתחיל לנסוע.
"אז.. מה מביא אתכם למדבר המופלא?" שאל ג'ון בקול מעצבן וחקרן.
"למה זה מעניין או-"
"אנחנו מאוד אוהבים את הפירמידות," קטעה אותו לילי. רק אחרי שקטעה אותו הבין איזמו למה כמעט גרם. "רצינו לבוא למקום המדהים הזה ממזמן."
"אז אני רואה שיש לנו הרבה במשותף, יפתי." איזמו כיווץ את כפות ידיו לאגרופים. 'תשתלט על עצמך!' הוא צעק לעצמו.
למרות שהכריח את עצמו להישאר רגוע כל פעם מחדש ולא להוריד לג'ון את הראש הייתה לו הרגשה רעה לגביו, משהו לא הסתדר לו באיש הזה, הוא היה בטוח עד עכשיו שהוא סתם מקנא בו אבל עכשיו הוא התחיל לחשוד שזה משהו עמוק יותר.
משהו שהתת מודע שלו מנסה לשדר לו.
"עוד כמה זמן נגיע?" שאל לבסוף איזמו את ג'ון.
"זה תלוי לאן אתה רוצה להגיע… אם תרצה להגיע לאבדון בטוח אז חצי שעה נסיעה, אם לפירמידה שלכם אפשר עוד חצי שעה, ואם למוות אז אפשר אפילו עכשיו, אם אתם רוצים." האיש צחק ולילי השתדלה לצחוק איתו, למרות המשפט המטריד שלו.
"טוב…" אמר איזמו והם שקעו בשתיקה מביכה, רק כשהפירמידה התגלתה באופק התחיל ג'ון לדבר.
"זאת פירמידה קטנה, רחוקה מכל שאר הפירמידות, היא לא גדולה בכלל ואף פעם לא טרחו בכלל לבדוק מה יש בפנים, וחבל, הם יכלו להיות טעימים. אתה מבין, לארכיאולוגים יש טעם מיוחד, כשהם מגיעים לספינקס הם כבר מכוסים אבק, זה כמו מלח בשביל בני אדם." אמר ג'ון, לילי הייתה בטוחה שהוא קצת ירד מהפסים אבל איזמו התחיל לחשוד במשהו אחר.
"דיברת על ספינקס… אפשר לקבור ספינקס בפירמידה? כמו שעשו למלכים מצריים?" שאל איזמו.
"מובן שכן! למען האמת, מצחיק שאתה שואל, כי זו בערך הפירמידה היחידה שאי פעם התגלתה ובה היה קבור ספינקס." אמר ג'ון.
"אבל אמרת שאף אחד לא טרח לבדוק מה יש בפנים." אמרה לילי.
"חוץ ממני, זיהיתי בה משהו מיוחד." אמר בגאווה ג'ון, הוא החנה את האוטו בחול שליד הכביש ויצא החוצה.
"אתם לא יודעים איזו התרגשות זו, לחזור כל פעם לפירמידה הזאת." אמר ג'ון ומתח את שריריו.
"לחזור?" שאל איזמו בחשדנות.
"כן! אני כמעט גר כאן, אני פה יותר זמן ממה שאני בבית שלי בקהיר. אני מבלה פה את חיי." אמר ג'ון.
איזמו ניסה לבחון את ג'ון. הוא כבר ידע שמשהו לא בסדר, אך לא יכל להבין מה…
"למה אתה מתכוון בזה?" שאל בחשדנות והתרחק כמה צעדים אחורנית. לילי הביטה באיזמו באזהרה.
"אני לא מתכוון לכלום. שנלך? הפירמידה מחכה לנו." אמר ג'ון, איזמו התכוון למחות על דבריו ולהגיד שהוא לא בא איתם אבל לילי השתיקה אותו במבטה.
"ג'ון, תתחיל להתקדם, אני והידיד שלי צריכים להחליף מילה או שתיים." אמרה לילי.
"ברור." אמר ג'ון והתחיל ללכת, כשהוא היה במרחק עשרה מטרים מהם לילי ניגשה אל איזמו.
"תקשיב, זה אדם נחמד ואתה כל הזמן מתפרץ עליו בלי סיבה, אתה רוצה שהוא לא יעזור לנו?!" לילי כעסה עליו.
"יש בו משהו מוזר. אני אומר לך, הוא הספינקס." אמר איזמו.
"אתה קנאי! התירוצים המשונים שלך לא יגרמו לי להתפרץ סתם כך על בנאדם בלי שום הוכחה!" צעקה לילי.
"את לא רואה כלום?!" איזמו חש חסר אונים, איך לילי לא רואה את מה שהוא רואה?!
"אני רואה יותר ממך, וההתנהגות שלך רק מוכיחה את זה. עכשיו בוא נלך!" אמרה לילי וגררה אותה לעבר ג'ון שכבר התרחק מהם מאוד.
"אה, הנה אתם!" ג'ון קרא מרחוק. הוא עמד ליד הכניסה לפירמידה ונופף להם בידו. לילי רצה לכיוונו בעוד איזמו נגרר מאחור.
"כבר חשבתי שקרה משהו. ניכנס?"
איזמו הביט בלילי הנרגשת אשר הנהנה בכעס. הוא יודע שזה הספינקס.
הוא בטוח בכך.
"אז… ג'ון…" הוא שאל כאשר התחילו להיכנס אל תוך הפירמידה. ג'ון הוציא מכיסו פנס וכיוון אותו אל המשך הדרך.
"בוא תספר לנו קצת על עצמך.. ממתי אתה גר כאן?"
"כל חיי. אני נולדתי בקהיר." אמר ג'ון בלי לפרט יותר מדי.
"ובאיזה גיל התחלת לעסוק בפירמידות?" שאלה לילי.
"מאז שאני זוכר את עצמי, אבא שלי היה ארכיאולוג מצליח, הוא היה לוקח אותי לעבודה, הייתי לומד על מומיות ועל דרכי קבורה, הכי אהבתי לגלות חיות קבורות. ואז גיליתי את הפירמידה הזאת, במהלך טיול רגלי של בוקר. הרגשתי אליה משיכה עצומה, התחלתי לחפש דרכים פנימה." אמר ג'ון.
"לא נעזרת באבא שלך?" שאלה לילי. איזמו לא הפסיק לבחון את ג'ון.
"לא, רציתי לגלות הכל לבד. הוא סתם היה עומד ברכי." אמר ג'ון. הם עצרו מול קיר גדול ועליו סימנים משונים. הקיר היה גבוה וארוך וחסם את דרכם. איזמו התקרב אל הקיר ומישש את הסימנים.
"מה זה אומר?" איזמו שאל כשגבו מופנה אל ג'ון, מה שגרם לו להרגשה רעה.
"אלה קללות," אמר ג'ון והתקרב אל איזמו. שערותיו סמרו ככל שעמד קרוב יותר אליו. "על מפלצות, שדים, אזהרות. אנשים מטופשים.." הוא מלמל כשנגע בקירות.
"הם מנסים לעצור אותנו מהאוצר שקבור באמצע בפירמידה. אומרים שניתקף בידי מפלצות. אני מרגיש את השקר פה, יש פה אווירה של שקרים." המשיך איזמו למלמל, לילי כבר לא הייתה בטוחה מה עדיף: לקבל בעיטות בבטן מויטה או לנסות לשמור על איזמו שמשתגע מרוב קנאה.
"אתה צודק, ילד. אתה חכם יותר ממה שחשבתי שאתה." אמר ג'ון בקול ספקני.
"אני מרגיש את זה גם אצלך." אמר איזמו והסתובב לכיוון ג'ון, שרק חייך.
"אתה משקר לנו!" קבע איזמו והצביע עליו.
"איזמו.." לחשה לילי והתקרבה אליהם.
"תגיד לנו את האמת." איזמו התקרב יותר ויותר אל ג'ון, שנשאר עומד ללא תזוזה. חיוכו לא השתנה כלל.
"איזמו.." המשיכה לילי וקולה נעשה מפוחד וכועס.
"אתה יודע שאני צודק. אתה יודע, אבל פשוט לא אומר את זה." קבע איזמו והדף את ג'ון אחורנית. הוא הביט בו בזעם ולא הוריד ממנו את העיניים.
"איזמו!" לילי החזיקה בידו הימנית של איזמו ומשכה אותו לכיוונה, מנסה למנוע ממנו להתקרב יותר אל ג'ון ולפגוע בו. דמעות ייאוש עמדו בעיניה. חיוכו של ג'ון רק גדל, כאילו סוף סוף קיבל את מבוקשו.
"מה אתה באמת?!" צעק עליו איזמו.
"אני מניח שאתה כבר יודע, אבל לידיעת החברה שלך… אני ספינקס." אמר ג'ון בפשטות.
"מה?" לילי התקשתה להפנים את המידע.
"אני ספינקס, את רוצה גם הדגמה בשביל המוח המפגר שלך?!" ג'ון איבד את סבלנותו והתחיל לגדול, בגדיו נקרעו, כנפיים שחורות צמחו מגבו, רגליו וידיו נעשו פרוותיות וצהובות. צבע עיניו השתנו ונראו כשל חתול. הוא הביט בהם בזעם וחשף ציפורניים ארוכות וקטלניות.
"אני ידעתי!" איזמו נראה מרוצה מעצמו.
"אבל לא תישאר בחיים כדי לספר לחבריך!" ג'ון צעק והסתער על איזמו, הם התקוטטו על הרצפה, מדי פעם ג'ון מנצח ומדי פעם איזמו, למרות שבהתחלה לילי הייתה בטוחה שאיזמו עומד למות היא גילתה שהוא מסתדר מצוין, היו פעמים שהיא אפילו האמינה שאיזמו יכול לנצח את ג'ון בעצמו.
אבל התברר שהוא לא מסוגל: הספינקס הצמיד אותו לרצפה וצווח.
"טוב, אני לא רוצה להרוג אותך סתם. בוא ניתן לך חידה!" הספינקס נראה מרוצה להגיע לחלק הזה, לילי כבר ידעה מה הספינקס עומד לשאול: את החידה העתיקה על הבן אדם.
"מה הולך בבוקר על ארבע, בצהריים על שתיים, ובערב על שלוש?" שאל הספינקס בחיוך מרוצה, החידה הייתה מוכרת לאיזמו, הוא חבט בראשו ברצפה בניסיון להיזכר.
"בן-" לילי החלה לדבר אבל הספינקס קפץ עליה והצמיד את ידו השעירה לפיה.
"זאת החידה שלו…" אמר הספינקס, איזמו כמעט בכה מרוב ייאוש, הוא חייב להיזכר בתשובה.
הוא התכוון לנסות להילחם שוב בספינקס בזמן שהוא דואג שלילי לא תדבר והסתער עליו, שלושה מטרים לפני שהגיע לספינקס הוא נעצר והביט בספינקס קורס, לילי משכה את הסכין שלה החוצה וצעקה: "התשובה היא בן-אדם! בתחילת חייו הוא זוחל על ארבע, בהתבגרותו הולך על שתיים ובערוב ימיו נשען על מקל!"
איזמו הביט בפליאה בספינקס שהתחיל לבכות.
"זה… זה נכון." אמר לפני שנדם, לילי לא חיכתה: היא אספה את הדמעות של הספינקס וחזרה לאיזמו.
"מי היה מאמין שצדקת?" שאלה לילי כאשר היא מרחיקה מידיה את הסכין המגואלת בדם. איזמו כבר הוריד את רוב הדם מהסכין אל תוך שקית קטנה אך דבר זה עדיין הגעיל את לילי.
"אני תמיד צודק." קבע איזמו בשמחה. לילי הביטה באיזמו מלא האגו וגלגלה את עיניה.
"למה בכלל שאלתי…" לילי מלמלה לעצמה והנידה בראשה.
"טוב, בדרך כלל צודק.." איזמו הודה וגירד את ערפו. לילי חייכה בניצחון.
"בוא נחזור להציל את ויטה, טיפשון." היא אמרה והתחילה ללכת, לפתע היא נעצרה וחזרה לאחור.
"אבל אחרי הכל, אתה באמת צודק רוב הזמן." היא אמרה ונישקה אותו.