אהבה שטנית פרק 11 'רגשות אשמה'

"בוקר ליפהפייה הנרדמת. ממשיכים להתקדם." לילי רכנה מעל ויטה וחייכה.
"לאן להתקדם? הסברת להם איפה אוטיזי?" ויטה התרוממה בקושי, היא ראתה את איזמו ובלה עומדים מולה בפנים חמורות.
"אנחנו יודעים על הכל ולכן בדיוק עלינו להמשיך לזוז, זה מאוד מפתיע שאף איש חוק עוד לא הגיע לכאן מאז אתמול אבל ייתכן שהם עוד יגיעו, או שיחכו שנצא חזרה לכביש המהיר ויחכו לנו שם. מצאנו מעבר צר בין ההרים שמוביל לעבר אזורי שממה לא מיושבים, מצוין בשבילנו. אז אנחנו זזים עכשיו." אמר איזמו.
"חבל על אוטיזי, אבל איזמו באמת צודק." הוסיפה לילי.
"זה ברור שנמשיך להתקדם, עם זה אני לא מתווכחת, אבל אני לא חושבת שאזורי שממה זה פיתרון טוב עבורנו, אולי נצא מתוך המעבר, נעשה עיקוף ונמצא איזו עיר להתיישב בה?" ויטה אמרה.
"איזה להתיישב? אין לנו כסף, אנחנו עברנו על החוק לעיני עדים שכנראה התקשרו למשטרה, פלוס אותו איש שממנו גנבנו את האוטו אנחנו בטוח מבוקשים. אזורי השממה זה לא פיתרון טוב, זה הפיתרון היחיד ויטה. עכשיו קומי ובואי נזוז." איזמו התחיל ללכת כדי לא להותיר לה כל אפשרות להתנגד, היא נאנחה והתחילה להתקדם אחרי הקבוצה, היא חשבה כמה מדהים היה בוודאי לאחים שלה כל השנים האלו, לפני יומיים החיים שלה כל כך משעממים, היא לא ראתה שד שנים, ומהרגע שהיא פגשה שוב באחים שלה תקפו אותה שדים בתוך פחות מיום.
"על מה את חושבת?" בלה התלטפה בכתפה, היא חייכה חיוך מטופש.
"הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו עכשיו זה כמה הטיפשות שלך מעצבנת אותי!" צעקה עליה ויטה, בלה הבינה את הרמז וחזרה אל לילי ואיזמו.
ויטה הרגישה כל כך רע עם עצמה, היא החליטה להתרכז במקום אליו הם הולכים, היא הביטה סביבה שוב ושמה לב לפרטים, לפי המראה נראה שהם הולכים בירידה מתונה מאוד אבל לאחר כמה מאות המטרים שהם הלכו היא יכלה לראות שהכביש התרחק מהם מאוד, במבט קדימה היה אפשר לראות שהם מתקרבים אל המעבר, הוא באמת היה צר מאוד, נראה שבקושי יהיה ניתן לשתיים לעבור שם ביחד, כשהיא הביטה למעלה היא גילתה שהמעבר נוצר בדרך לא טבעית כלשהי ככל הנראה, היו שם שני הרים גבוהים מאוד שבגובה זהה כמעט לגובה הכביש נראו כאילו פשוט נחתכו בחדות בידי מסור ענקי.
הם היו קרובים מאוד למעבר, איזמו האיץ ונכנס פנימה בלי להסס, בלה מיהרה אחריו כדי להתרחק ככל האפשר מויטה, לילי הלכה אחרי בלה כדי לא לאבד את הקבוצה והותירה את ויטה מאחור לבדה, היא היססה כמה שניות ואז הבינה שעליה להיכנס לפני שתאבד אותם ומיהרה פנימה.
התברר שהיא בחרה בחירה חכמה, לאחר כמה מרים המעבר החל להתכווץ, לאחר עשרים מטרים כבר לא ראו את השמש מרוב שהגדות למעלה היו קרובות אחת לשנייה, ויטה התקדמה במהירות וחיפשה את ידה של לילי, הם אחזו אחת בשנייה והמשיכו להתקדם.
הן נשרטו מהקירות, החולצה של ויטה נקרעה לחלוטין והיא נותרה עם כמה קרעים שלא הצליחו להסתיר אפילו את החזייה שלה, לילי הייתה רזה מעט יותר אבל גם החולצה שלה נקרעה והמעבר המשיך לקטון, איזמו כבר נתקע והחל לחפור בקירות כדי להגדיל מעט את המעבר.
"אני חושבת שנאלץ להסתובב!" ויטה צעקה וקולה הדהד.
"לא! אני כבר רואה את זה מתרחב עוד כמה מטרים! אנחנו נצליח!" אמר איזמו והצליח לעבור עוד קצת הלאה, בלה נדחפה אחריו בקושי רב, איזמו נתקע שוב.
"אנחנו לא נצליח!" צעקה לילי.
"די להיות כאלו פסימיות! אנחנו יכולים!" צעק איזמו ונדחף הלאה, עכשיו בלה נתקעה, לילי דחפה אותה והמשיכה הלאה, ויטה נתקעה גם ולילי משכה אותה אליה.
"עוד קצת!" נאנק איזמו בכאב, החולצה שלו כבר רוטשה לגמרי והאבנים שרטו עכשיו את בטנו החשופה ואת רגליו בקרעים שנוצרו במכנסי הג'ינס שלו.
הוא ניסה פעם אחת אחרונה, קילל את אבא שלו בליבו על שפע המאכלים לו זכה בחייו, פלט צעקה ונפלט אל המשך המעבר שהתרחב בבת אחת והניח לאדם וחצי לצעוד בו בלי בעיה.
"כן!" הוא זעק באושר ונקטע כשבלה נפלה עליו, לילי עברה אותם ונפלה רחוק יותר, ויטה נתקעה במעבר כשאבן טורדנית קטנה נפלה מהתקרה ולא הניחה לה לעבור, היא צעקה בכאב כשהיא ניסתה למשוך את עצמה הלאה והאבן שרטה אותה לאורך כל גבה, לילי קמה לעזור לה.
"הצלחנו." נאנק איזמו, הוא רצה להוסיף 'אמרתי לכם' אבל אז השדים תקפו.
"אני כבר לא אוהבת שדים!" צעקה ויטה, לילי ניסתה למשוך אותה וצעקה בפחד.
"פשוט תוציאי אותי!" צעקה ויטה, בלה ואיזמו נעמדו להגן אליהם, הם בחנו את החבורה של השדים, המנהיג שלהם היה איש שנראה כמו בנאדם רגיל לגמרי, עיניים ירוקות, גבוה וחסון, הוא החזיק בידו כלי נשק מעורר יראה: מקל ארוך עם חודים משני הצדדים.
לילי משכה את ויטה בכוח, היא נפלה החוצה וצעקה כשהשריטה הכואבת שהותירה האבן החלה לדמם, היא קמה בקושי והוציאה את הפגיונות שלה, למרות שנראתה כל כך עלובה עם השריטה בגבה והחולצה המרוטשת שלה העיניים שלה היו מלאות בכל כך הרבה זעם שהשדים נסוגו צעד לאחור.
איזמו ובלה זזו לצדדים כדי לאפשר לה להסתער, היא רצה אל השדים בצעקה ושיספה שניים בבת אחת, שלוש שדים נותרו להילחם בה והשאר רצו אל איזמו ובלה, אחד רץ אל לילי.
המנהיג פנה אל ויטה שכנראה עניינה אותו יותר מכולם, הוא שלף את המקל שלו והחל לסובב אותו בקושי, היה ברור שהוא חובבן או שמעולם לא השתמש בנשק הזה, השדים הדפו את ויטה אל הקיר והמנהיג סגר עליה.
"את לילי?" הוא שאל ודקר אותה קלות בצווארה עם החוד.
"לא, אני ויטה, בתו של השטן. לילי היא החברה שלי. מה אתה רוצה ממנה?" ויטה שאלה.
"איפה היא?!" הוא דקר אותה חזק יותר, דם החל לנטוף מהפצע שהחוד פער בצווארה.
"שם." ויטה הצביעה בעדינות של בלה שעמדה מאחורי איזמו ורעדה, היא העיפה מבט בלילי האמיתית, היא נלחמה בשתי שדים עם אחת הסכינים של איזמו, היא הייתה פצועה קצת אבל הסתדרה יפה מאוד יחסית למישהי שמעולם בחייה לא אחזה סכין כדי להרוג.
המנהיג עזב אותה, הוא ושאר השדים פנו אל בלה, ויטה קרסה לקרקע כשהיא מדממת.
איזמו הורחק מבלה, השדים קירבו אותו לאט תוך כדי קרב אל לילי האמיתית עד שנלחמו גב אל גב, שאר השדים הסתערו על בלה כך שלא היה לה סיכוי לנצח, הם הקיפו אותה והפילו אותה לקרקע בשניות, תוך דקה היא הייתה קשורה בחבלים, ויטה התרוממה ברצון לעזור.
"אל תגעו בחברה שלי!" היא צעקה, בלה הביטה בה בהפתעה מאחורי מסך הדמעות, ויטה ממש לא חברה שלה, חשבה לעצמה.
"מצחיק." המנהיג צחק וזרק את המקל בקלילות, להפתעתו הוא פגע לויטה בדיוק ברגל, היא קרסה לקרקע והתקפלה בכאבים, הרגש היחיד שעלה בה מלבד כאב היה בושה, היא הפלילה את בלה וגרמה לה להיחטף, היא לא הצליחה להגן עליה, היא חברה ממש גרועה.
בהנחה שבלה עדיין מסוגלת לחשוב עליה בתור חברה בכלל.
"רגע, תחזרו!" ויטה לא הייתה מוכנה לוותר להם, היא התרוממה בקושי אבל הם כבר נעלמו, לילי ואיזמו רצו אליה כדי לבחון את הפצע שלה, לילי הייתה מלאה בחבורות ושריטות אבל שום פציעה רצינית, בעיניה נצצו דמעות.
"הם לקחו אותה, ויטה היא נעלמה!" לילי בכתה, ויטה לא יכלה להגיד לה שזה באשמתה, היא הסמיקה וכבשה את הרצון לבכות בעצמה, איזמו שבר את הקצוות של המקל שבצבצו מרגלה והותיר את השאר בפנים.
"אין לנו תחבושת, אם נוציא את זה תאבדי יותר מדי דם, אנחנו נשאיר את זה בפנים. זה יכאב." הסביר והזהיר אותה, היא הנהנה ונתלתה על לילי, שניהם נאחזו אחת בשנייה כמו עוגן.
"אנחנו חייבים להמשיך להתקדם." איזמו נותר חזק והמשיך ללכת, הוא נפצע הכי פחות מכולם.
"הוא צודק." ויטה רצתה להתרחק מהמקום הנורא הזה, המקום שסימל את הכישלון שלה.
הם המשיכו ללכת, המעבר התרחק עד שכולם יכלו ללכת יחד בשורה ללא קושי, השמש נראתה זורחת בחזקה שוב, הם לא יכלו לעצור ולכן המשיכו ללכת גם כשהערב ירד, המעבר התרחב והתכווץ כמה פעמים, הוא התעקל ונראה שלפעמים ההרים השתנו ויצאו מעברים בהם הם היו צריכים ממש לחפור את דרכם הלאה כי המעבר לא היה גדול דיו אפילו לעכבר.
כשהשמש החלה להפציע הם כבר היו עייפים ומותשים לחלוטין, הקצה לא היה רחוק מהם במיוחד והם החליטו לנוח בקטע צר יחסית במעבר בו לא ראו את השמש.
"אני לא חושבת שהמעבר הזה היה רעיון חכם." אמרה ויטה בעצב.
"אולי." איזמו אמר ונרדם, לילי התקשתה להירדם על האדמה הקשה אבל הצליחה בסופו של דבר, ויטה שכבה ערה זמן רב ולא הצליחה להירדם, היא החליטה לנסות להישאר ערה כדי לפקח על האזור בזמן שחבריה ישנים ולעשות משהו מועיל עם הזמן המיותר שלה.
אבל חמש דקות לאחר ההחלטה היא שקעה בשינה מלאת חלומות וסיוטים.
היא ראתה את עצמה מעופפת מתוך גופה בדמות זבוב קטן עם ראש ויטה, היא התעופפה מהמעבר אל המדבר שהמתין לה מצידו השני, לאחר כמה קילומטרים היא הגיעה לכמה בניינים, בתוכם היה נראה שיש מסבאה כלשהי מימי המערב הפרוע ששבה לחיים.
כשהיא הגיעה לחדר קטן בו ישב ילד בן חמש עשרה בערך ואיש מבוגר ומבחיל שגרם לה לרצות להקיא מאחורי שולחן היא הפכה חזרה לדמותה הרגילה, למזלה היא עמדה במקום נסתר יחסית בצללים שמתחת לחלון כך שיכלה להשקיף ולא להיחשף.
מול הילד והאיש עמד המנהיג שתקף אותם.
"תפסת את הילדה הלא נכונה אנתוני." אמר האיש למנהיג.
"סליחה ג'ון, אני אצליח לתפוס את לילי." אמר אנתוני בשקט, הוא השפיל את עיניו כדי לא לראות את ג'ון מצמיד אקדח לרקה של הילד.
"תסתכל עלי." פקד ג'ון, אנתוני הרים את מבטו.
"אני יכול להרוג את הילד עכשיו, ואני יכול להרוג אותך עכשיו. אבל אני לא עושה את זה." אמר ג'ון אבל ירה יריית אזהרה, הכדור חרץ שביל בשיערו, הוא ירה עוד ירייה שחרצה שביל בצד השני של ראשו, הוא נראה כאילו גילח רק קצת מכל צד וזה היה נראה מוזר נורא בעיני ויטה.
"אני יכול לצאת עוד פעם למשימה זהה? אני הרי יודע איפה הם עכשיו, הם לא יספיקו להימלט רחוק מדי, עוד כמה שדים וכלי נשק חדש… ואני אצליח." אמר אנתוני בתחינה.
"ברור שתצא לעוד משימה, אני רק רוצה להראות לך שאני לא מפחד להרוג את שניכם." אמר ג'ון ונפנף בידו כדי שיצא מהחדר, ויטה ציפתה להתעורר בכל רגע, כשזה לא קרה היא צבתה את עצמה והופתעה לחוש כאב כאילו שזה לא חלום.
'אולי זה כבר באמת לא חלום?' חשבה לעצמה, היא החליטה שחלום או לא, היא צריכה למצוא דרך להגיע ליציאה מפה חזרה אל חבריה.
היא הביטה למעלה וגילתה חלון קטן, היא חייבת לגרום לג'ון לצאת מהחדר ואז תוכל לטפס ולצאת מהחלון, נראה שהמקום נמצא חלקית מתחת לאדמה או שהחלון לא נוקה שנים כי האור שנכנס דרך החלון היה עמום ולא האיר כמעט דבר.
היא ניסתה לחשוב איך לגרום לג'ון לצאת מהחדר, הדרך היחידה שעלתה בראשה היא לגרום למישהו או למשהו בחוץ להשמיע רעש חזק מספיק כדי שיגרום לג'ון לצאת לבדוק מה זה, אבל לא הייתה לה דרך לעשות את זה.
היא התיישבה בשקט וטמנה את ראשה בידיה, המצב שלה לא היה גרוע כל כך מעולם.
"ג'ון, איפה השירותים?" הילד הקטן שאל לפתע, ג'ון הביט סביבו וחשב קצת.
"אני אקרא למישהו שייקח אותך לשירותים, אתה לא הולך לשום מקום לבד." אמר ג'ון, ויטה קמה במהירות והחלה להתקדם לעבר הדלת שדרכה יצא אנתוני, ג'ון צעק שם מוזר כלשהו, שלושה שדים נכנסו לחדר וסגרו את הדלת אחריהם מהר מדי.
ויטה הייתה בחצי הדרך לדלת כשהיא דרכה על הקרש הרופף, למזלה השדים בדיוק החלו לדבר כך שקולה נבלע בשלושה קולות עמוקים שפנו אל ג'ון: "למה קראת לנו אדון?"
"קחו את הילד לשירותים." אמר ג'ון, ויטה התחילה להתקדם מהר יותר.
השדים הקימו את הילד והתחילו ללכת לעבר הדלת כשהוא לפניהם, ויטה התקדמה מהר עוד יותר.
כשהם פתחו את הדלת היא עדיין הייתה רחוקה מדי, היא נסגרה קצת לפני שהיא הגיעה אליה וג'ון הוציא סיגריה והחל לעשן, ויטה לא סבלה ריח סיגריות.
'אני מתה.' היא חשבה לעצמה, אבל אז נזכרה שהם עדיין אמורים לחזור.
'אני אחיה!' צחקה בתוך ראשה.
לאחר רבע שעה כשהם לא חזרו היא התיישבה, לאחר חצי שעה נראה שגם ג'ון הבחין שמשהו לא כשורה. לאחר שעה הוא קם והתקדם לעבר הדלת, במקום לנסות לצאת דרכה ויטה מיהרה אל החלון, לא שומרת על כללי הזהירות והולכת במרכז החדר, היא התחילה לטפס אבל גילתה שהקירות חלקים מדי.
"לעזאזל!" היא קיללה וקפצה, היא כמעט הגיעה לידית החלון.
היא קפצה שוב, הפעם היא הצליחה להיאחז בה, הידיים שלה כאבו כשהיא משכה את עצמה כלפי מעלה, היא נאחזה במסגרת העליונה של החלון ביד אחת והיד השנייה שלה החליקה על שכבה עבה של לכלוך, ברגע שהוא נוקה אור חזק פרץ אל תוך החדר.
היא נעמדה על וו קטן בקיר ופתחה את החלון, היד השנייה שלה החליקה והיא הצליחה רק בקושי להיאחז בידית עם היד השנייה ברגע האחרון לפני שנפלה.
היא הוציאה רגל אחת מהחלון ומשכה את גופה החוצה.
רק הרגל שלה השתלשלה עדיין באוויר, הרגל השנייה שהייתה בחוץ השתלשלה גם והיא נאבקה להוציא את ראשה מהחלון הצר כשהדלת נפתחה, ג'ון נכנס פנימה בזעם כשאחריו הילד, מוכה עד לזוב דם.
תחילה ג'ון ניסה להבין מה השתנה בחדר, בסופו של דבר הוא הצליח למצוא את הבעיה: ויטה, התקועה בחלון.
הוא שלף במהירות את האקדחים וירה שלוש פעמים ברגלה, פעמיים בידה ופעם אחת במותנה, היא נפלה החוצה כשהיא צורחת ונחתה על החול הרך.
"אני אוהבת חול." היא החליטה, לאחר שנייה היא חזרה בעצמה.
החול נדבק לפצעים שנוצרו בגלל הכדורים ונכנס לתוכם, מכאיב עוד יותר וגורם לעקצוץ לא נעים.
היא קמה והחלה לרוץ בצליעה מהר ככל יכולתה, מחפשת את המעבר בו ישנים חבריה.
אם הם עדיין לא התעוררו ומחפשים אחריה, לא יודעים מה קרה לה ודואגים לה מאוד.
'שיט! הייתי צריכה למצוא את בלה ולשחרר אותה!' היא נזכרה, היא נעצרה והביטה על המבנה ממנו ברחה עכשיו, כולם שם מחפשים אותה, בטוח.
היא הביטה למטה, אל רגליה, כאב לה ללכת בגלל הכדור במותנה, הכל כאב לה.
היא החליטה להוציא את הכדורים החוצה, היא החלה לחפור אותם מתוך עורה, הכאב היה בלתי נסבל, בסופו של דבר היא הצליחה להוציא את כולם. החול היה אדום וכאב לה מאוד אבל פחות מאשר מקודם, והיא הצליחה להוציא את רוב החול על הכדורים כך שגם העקצוץ פסק.
הפצעים שלה דיממו, כאב לה מאוד, המעבר היה רחוק, עד שתגיע לשם… עלול לעבור הרבה זמן, ובזמן הזה היא עלולה להיפגע מאוד.
"אכזבתי אותך יותר מדי פעמים בשביל לעזוב אותך עכשיו עוד פעם." מלמלה בשקט.
היא צלעה חזרה אל המבנה, מוכנה למות למען בלה.