אהבה שטנית הקדמה+פרק 1+קצת הרשמה.

הקדמה:
[זה בעצם יותר פרק כדי לא לתת ספוילרים מעצבנים ולהעניק לכם חווית קריאה מושלמת]
ויטה ישבה בכיתה והביטה בענני הסערה מתאספים מחוץ לחלון הפנימייה שבה היא גרה מאז שאביה, השטן בכבודו ובעצמו, גירש אותה מהממלכה שלו כדי שיוכל להשקיע באחים שלה.
האחים שלה.
היא כל כך שנאה אותם, רק בגלל שהם היו בנים הם היו אלו שנבחרו לצאת למשימות חשובות בעוד היא נשלחה לכדור הארץ בטענה שעליה 'לשמור על בני האנוש כדי שלא יפריעו לתכניות של השטן'.
היא אפילו לא ידעה מה התכנית!
היא נשבעה לעצמה שאם אי פעם תפגוש את שני הסנובים האלו היא תהרוג אותם, לא שזה יקרה.
"ויטה, את באה? יש לנו שיעור חשבון." לילי נכנסה לכיתה, היא העירה את חברתה ממחשבותיה.
"ברור לילי. אני ממש מאושרת שקראת לי!" היא כעסה עליה, לילי הייתה החברה היחידה שלה בפנימייה, היא ידעה על הכל, רק בטעות, כי היא הייתה במסדרון כשאבא שלה נפרד ממנה ושמעה את כל השיחה, כשהיא דרשה מויטה תשובות ויטה ידעה שאין שום שקר בעולם שיהיה מספיק מוצלח כדי להסביר למה היא ראתה את השטן מופיע בעשן אדום ונעלם ללא זכר, ולכן פשוט סיפרה לה הכל והפכה אותה לאשת סודה.
"מצטערת, את פשוט לא באה לכל השיעורים." היא אמרה בשקט.
"זה בסדר, בואי נלך לסבול בשיעור חשבון." הרגיעה אותה ויטה, היא חיבקה אותה והן מיהרו לצאת מהכיתה.
"מתי את יוצאת לבדיקה הבאה שלך ברחבי העולם?" שאלה אותה לילי כשכמעט הגיעו ליעדם, ויטה הייתה מחויבת מתוקף תפקידה לצאת מדי פעם לטיולים של כמה חודשים כדי לבדוק מקומות רחוקים בעולם שעלולים להירקם בהם קנוניות שיודעות על השטן, לבדוק שדים שאולי בוגדים בשטן וכן הלאה, לילי התלוותה מדי פעם למשימות האלו.
"אני לא יודעת, אני חושבת שממש בקרוב, אולי אפילו השבוע., יצאתי לאחת רק לפני המון זמן יחסית." אמרה ויטה.
"טוב. תודיעי לי, אני רוצה להצטרף אליך הפעם. שמת לב שאת חולמנית יותר לאחרונה?" שאלה אותה לילי והסבה את תשומת לבה של ויטה שבדיוק הסתובבה להביט בטיפות הגשם שהחל לרדת.
"אני אפילו לא יודעת למה." היא נאנחה.
"אולי התת מודע שלך אומר לך שמשהו עומד לקרות, אני מציעה לך לדחות את העניין הזה." אמרה לילי.
"אולי את צודקת, טוב, חשבון." הן הגיעו לכיתת הלימוד ונכנסו פנימה, המורה הגיעה כמה דקות מאוחר יותר והתחילה בשיעור.

עכשיו אחרי שקראתם את ההקדמה אני רוצה לבקש לא יותר משתיים שלוש דמויות, אני מבקשת שיהיו מלאכים וקצת בני אנוש, לא אף אחד אחר.
אני אשתדל להעלות פרק פעם בכמה ימים ולא בהפרשים גדולים.

פרק 1:

עמוק בגיהינום, מתחת לשכבות של אדמה, רוחות רפאים שחטאו צרחו בקול צווחני בזמן שעונו בידי שדים, רוחות אחרות שוטטו בחוסר מעש בין נהרות הלבה, שדים שחורים ואדומים נושאי גרזנים שוטטו ודיברו בקולות צורמניים, הרחק מהמולת הגיהינום הרגילה עמד ארמונו השחור של השטן.
על דלתות העץ הגדולות שמרו שתי שדים, בהמשך המסדרון היה חדר, בו עמדו שלושה אנשים, השטן ושתי בניו.
"שוב אכזבנו אותך אבא." השתחווה איזמו מול השטן המאיים, הוא ישב על כיסא עשוי עצמות שניצב על בימת אבן גדולה, הלפידים שהיו התאורה היחידה הטילו צללים מפחידים על הקירות, השטן עצמו היה מפחיד לא פחות, לבוש בחליפה אדומה, נעלי לקה שחורות והקלשון האדום שלו בידיו, מביט בבניו בכעס.
"נתנו לשדים להימלט, המלאכים תפסו כמה מהם." אמר אוטיזי, אחיו של איזמו, להבדיל מאיזמו, אוטיזי היה בן טיפוחיו של לוציפר ומעולם לא חשש שאביו יעניש אותו כמו שעשה לאחיו הקטן, אוטיזי היה גבוה, עם שיער חום פרוע, שרירי, עם עיניים אדומות מרושעות כמו של השטן, ומשך את כל השדות שרצה, בעוד איזמו היה נמוך מעט יותר, שרירי מינוס, עם עיניים חומות רגילות ושיער חום מבולגן, מעט חסר ביטחון עצמי, שהרחיק מעליו כמעט את כל מי שניסה להתחבר איתו, אין פלא שהשטן בחר באוטיזי כבן הטוב ביותר.
"נכשלתם כבר בפעם השישית בשבועיים האחרונים. אני תוהה אם כדי לי להמשיך לשלוח אתכם למשימות האלו, אפילו השדים מביאים לי תוצאות יפות יותר." אמר השטן בקול מחוספס ואטי.
"אבא, תן לנו עוד הזדמנות, הפעם לא נניח לשדים להימלט, ונתפוס גם את המלאכים המגעילים שכל פעם מפריעים לנו." אוטיזי אמר בביטחון, מוכן לתשובה חיובית.
"לא." השטן הפתיע אותו.
"מה זאת אומרת לא?!" זעק לשנייה אוטיזי ואז נזכר עם מי הוא מדבר והשתחווה כמו אחיו.
"טיפחתי ופינקתי אותך יותר מדי, אוטיזי. אני תוהה אם הייתי צריך לבחור באיזמו ולא בך, הוא וודאי היה מביא יותר תועלת כבן טיפוחי." אמר השטן באדישות.
"סליחה אבא." אוטיזי אמר בשקט, הוא חשב לעצמו שהיה צריך להיות פחות יהיר כשהמלאך המעצבן הזה תקף אותו.
הבן של המלאך גבריאל הנהיג יחידה של מלאכים שהרסה את התכניות שלהם כל פעם, שמו של המלאך היה סונאו, הוא היה טהור בדיוק כמו אבא שלו ובעל האמונה הכי גדולה באלוהים מכל שאר המלאכים, ומכיוון שאוטיזי היה בנו של השטן ומסיבה זו כמובן שונא גדול של אלוהים הוא לא יכל שלא לשנוא את סונאו מאוד.
"אני תוהה אם לשלוח את אחותכם, ויטה, אל כדור הארץ, היה רעיון חכם. היא הייתה יכולה להצליח יותר מכם במשימה הזאת." אמר השטן ואוטיזי נבהל, אחותו, ויטה, נשלחה אל כדור הארץ כדי לפקח על בני האדם כיוון ששניהם יועדו למשימות האמיתיות, אם ויטה תיועד למשימות שהם מבצעים עכשיו הם ישלחו אל כדור הארץ, ואת זה הוא ממש לא רצה.
"אבא, אני יודע שנכשלנו המון פעמים, אבל אתה חייב לתת לנו עוד הזדמנות, אל תשלח אותנו אל כדור הארץ!" התחנן אוטיזי.
"למה, אני דווקא חושב שאבא צודק. אנחנו כל הזמן רבים בינינו, ולכן נכשלים כל פעם מחדש, אולי כדי שניתן לויטה הזדמנות." אמר איזמו, השטן חייך.
"אני חושב שהחלטתי מה אתם תעשו." הוא אמר בקול מרושע.
"אוטיזי, אני נותן לך עוד הזדמנות, אבל אתה כבר לא הבן הבכור, לא בשבילי. איזמו, אתה עכשיו המחליט. אתם תלכו למצוא את ויטה עכשיו, גשו לשייזו, הוא ייתן לכם הנחיות הגעה." אמר השטן ואוטיזי התאפק שלא לבכות, עכשיו אסור לו לתת לאבא שלו סיבה לשלוח אותו בכלל לכדור הארץ ולהשאיר את כל ההנאה לויטה ולאיזמו.
"כן אבא." אמרו שני הבנים ביחד ויצאו בהליכה מהירה דרך דלתות העץ אל המסדרון.
"הכל באשמתך! עכשיו אבא מעדיף אותך!" אוטיזי העיף אותו אל הקיר ואיזמו אחז בראשו בכאב.
"אתה ממש אידיוט, אני הסברתי לך את הבעיות שבגללן אנחנו נכשלים ואתה מוכיח את זה שנייה לאחר שנענשת עליהם!" צעק עליו איזמו.
"מה הבעיות שלי בדיוק?!" אוטיזי צעק עליו.
"אתה יהיר, ואתה מנסה לשלוט בכל ורב איתי ולא שם לב כשאנחנו נכשלים שוב, ובסופו של דבר אתה גם לא יכול לשאת באשמה." אמר איזמו בנינוחות, הוא ידע שהוא צודק, והוא ידע שאוטיזי מבין אותו טוב מאוד, ואין לו איך להתחמק.
"לא עניינך!" צעק עליו אוטיזי שאיבד את השליטה.
"אתה צודק, אני לא נענש על הדברים האלה, אתה נענש עליהם." אמר איזמו והתחיל ללכת לכיוון חדרו של שייזו, הצפן ואיש המפות.
"לאן אתה הולך?!" צעק עליו אוטיזי.
"לשייזו, אני לא יודע מה איתך, אבל כשאבא מטיל עלי משימה אני מבצע אותה." איזמו צעק עליו והתחיל לרדת במדרגות אל המרתף, אוטיזי החליט להצטרף אליו, כדי שאבא לא יחליט שהוא חסר תועלת לחלוטין.
"אני עדיין איתך אתה יודע." אוטיזי השיג אותו והם ירדו שניהם אל חדרו של שייזו, איש המפות.
שייזו הוא שד משנה צורה, מאז שאיזמו זכר את השד הוא לבש צורה של אדם זקן, עם זקן לבן ארוך שהגיע לו עד הברכיים, עיניים כחולות, כפוף עם עצמות בולטות שחלה לעיתים קרובות, הוא גר באחד המרתפים הכי עמוקים של הטירה וישב כל חייו מאחורי שולחן העבודה שלו ולא זז משם, איזמו היה בא לבקר אותו כשאביו היה כועס עליו כי היה בא בזמן שהיה מלמד את אוטיזי משהו חשוב.
"שייזו, אבא אמר שיש לך בשבילנו דרך להגיע לויטה." איזמו פנה אליו בחביבות.
"הגאון הבין סוף סוף שהיא תצליח יותר מכם? לקח לו הרבה זמן להגיע לזה." צחקק השד ומלמל לעצמו עוד כמה דברים, הוא הוציא מערימות של המפות שעל שולחנו מגילה קטנה והושיט אותה לאיזמו.
"אני מניח שלאחר הכישלון האחרון אתה הבכור?" שאל אותו ואיזמו הנהן, לשד הזקן תמיד הייתה יכולת לחזות את מה שקרה לפי שפת גוף של אנשים.
"תמיד היית חכם כל כך?" שאל אוטיזי בכעס את השד והתחיל לעלות במדרגות, איזמו מיהר אחריו כששאגות השדים המרושעים הכלואים למטה התחילו להדהד באוזניו, הטירה של השטן הייתה בנויה בעיקרה מתחת לאדמה, פרט לקומה הראשונה שבה היה רק את החדר של השטן שממנו הגיעו עכשיו איזמו ואוטיזי הייתה רק עוד קומה אחת מעל הקרקע וזה היה מגדל השמירה, מתחת לאדמה היו בנויים כל שאר החדרים, הצינוקים הכי עמוקים שכנו השדים המרושעים שנכלאו לאחר שביצעו פשעים, הקומות העליונות קצת יותר היו החדרים של כל עובדי הטירה כמו שייזו והמנקים, והקומות העליונות ביותר היו החדרים של איזמו, אוטיזי וויטה כשהיו קטנים ותמימים ועדיין לא התחילו לצאת למשימות.
איזמו לא אהב מעולם את החדרים שלו, הוא שמח על כל לילה שבו ישן במקומות אחרים, בלילות הוא היה שומע את השדים המרושעים ואת צעקותיהם של הנשמות המעונות במרחקים, עליהם שמרו שדים אחרים, זה תמיד גרם לו לרצות לעזור להם.
"איזמו, על מה אתה חושב?" אוטיזי העיר אותו.
"על כלום. בוא נצא." אמר איזמו ושניהם מיהרו החוצה, הם חצו כמה קילומטרים של מדבר יבש בהליכה מהירה עד שהגיעו לתחנת הרכבת, זו הייתה הדרך היחידה לצאת מהגיהנום, הרכבת שמובילה למעמקים ומחזירה אנשים מתוכם אל פני כדור הארץ, וזו הייתה התחנה הבאה שלהם.
"אני לא אוהב את הרעיון של אבא הפעם, ויטה עלולה לגנוב לנו את כל העבודה." אמר אוטיזי כשכמעט הגיעו.
"אל תנסה לגרום לי לפנות נגד ויטה, אני תומך ברעיון של אבא יותר מתמיד, ואני מציע לך להתרכז בהגעה שלנו אליה." אמר איזמו בלי להתבלבל, כשאבא היה לצידו הוא הרגיש בטוח מתמיד וחזק יותר מאוטיזי, הוא לא פחד להגיד לו את מה שהוא חושב בפרצוף.
"עצרו, כלי נשק." שד שחור עצר אותם, השדים השחורים היו שומרים או משרתים בצבא בדרך כלל, הם היו מהזן הפשוט ביותר של השדים ולא היו שום יכולות מיוחדות, הם הסתמכו לחלוטין על כלי נשק.
"כן, כמובן." איזמו חייך בנעימות ופרק את כל הנשקים שלו, השד העביר אותו ופנה אל אוטיזי, הוא בדק גם אותו והעביר את שניהם לרכבת והחזיר להם את כלי הנשק.
"לא לרצוח." התבדח וחזר למקומו, לשמור על התחנה השוממת.
הרכבת הייתה עשויה קרונות פתוחים רבים מספור, עשויים ספסלי עץ עם ידיות עשויות ידי שלדים, התחנה הייתה כולה שחורה וקישטו אותה רק כמה ידי שלדים מאירות שנתלו על התקרה, קישוטים שגרתיים בגיהינום.
"אני לא מבין אותך, אתה נותן לבת לתפוס את מקומך!" אמר אוטיזי כשהרכבת החלה בנסיעה.
"אני לא. די לקנא בי." אמר איזמו והביט על הנוף משתנה.
"אני לא יכול לסבול אותך." אמר אוטיזי ועבר קרון.
"הדדי!" איזמו לא נשאר חייב.
הרכבת המשיכה לדהור עד שהגיעה לתחנה, כדי לא לעורר חשד שד משנה צורה אחד הועבר אל כדור הארץ וקנה לעצמו בית חווה, בבית החווה הזה הוא בנה באסם את התחנה השנייה כדי לאפשר מעבר נקי מהגיהינום אל כדור הארץ, הרכבת נעצרה באסם ולאחר כמה שניות השד פתח את דלת האסם ושחרר את הנוסעים החוצה.
אוטיזי בחן את הסביבה, בדרך כלל כשהגיע לכאן הוא היה מרוכז במשימות שלו או בחיפוש מלאכים ושדים חוטאים להרוג, הפעם המשימה לא עניינה אותו כלל והוא הסתכל בפעם הראשונה על היופי שבעולם הזה, לא עוד מדבר אדום, נהרות לבה, תקרה שחורה ודם, אלא שדות ירוקים מלבלבים, חיות מוזרות עומדות על ארבע בכל מקום, אוכלות מהדשא, בני אדם מאושרים ולא מעונים מטפלים בשדות, שמיים מלאים עננים אפורים שמסיבה מסוימת קסמו לו מאוד, אוטיזי התפלא לגלות שהוא ממש אוהב את המקום הזה.
"תודה." אמר איזמו לשד שבבעלותו האסם, אוטיזי הניד בראשו בכעס וחוסר אמון.
"מי אומר תודה?!" הוא צעק עליו כשהתרחקו מהחווה, איזמו לא הגיב אלא התעמק בקריאת הוראות ההגעה, הוא היה מרוכז הפעם יותר מתמיד ולא היה מוכן להיכשל.
"אני לא יודע מה אתה חשבת כשהיית בכור, אבל אני מתכוון להתרכז במשימה שלנו. בוא אחרי." איזמו יצא מן השדות אל הכביש והתיישב בתחנת אוטובוס, ענני סערה התחילו להתערבל מעל ראשם, גשם ירד וברקים הבזיקו, אוטיזי, שמעולם לא ראה טיפת גשם, נבהל ומיהר אחריו, עצבני כמו שלא היה מעולם.
"אני שונא אותך." הוא אמר.
"הדדי."