אהבה שחורה-פרק 7

"ארו!"שמעתי צעקה.
רצתי,מהר,השמלה האדומה שלי נקרעה.
התמונות התעמעמו והשתנו כל הזמן,כמו מסך שמעביר תמונות במהירות.
"אני אוהב אותך…"
התנשמות.נשיקה.
"דיינה!"
השושנה האדומה כדם הופיעה והאדום נשפך ממנה,הדם שלי.
"הכנתי אותה במיוחד בשבילך…"היינו על המרפסת פתאום וארו הצמיד את השושנה לשמלה שלי.
"ארו…"
אני כבולה,מדממת.תחושה של שאיבה.
"דיינה,את עושה טעות…"
משהו חד חתך את ידי.לבן.נוצץ.
"אני מסוכן בשבילך!"
סטירה.כאב.אני בוכה.
"דיינה…"
ידיים כרוכות סביבי.
"אני אוהבת אותך"
בוקסרים וחזייה זרוקים בפינת החדר.
"עשית טעות"
צחוק,דמעות,היה קשה לי לנשום והראש שלי כאב,צרחתי.
"הוא הזהיר אותך"
חיבוק,נשיקה על הצוואר.
"אני אחר,אני לא כמוך…"
השיער שלי אסוף בפקעת.אני צועדת קדימה,למרפסת,הוא עמד שם,חייכתי.
"ארו,הצילו…"נשמתי נשימות עמוקות.
עיניים כחולות,גומה,שיער בלונדיני מלא בדם,צחוק נוראי.
אבל העיניים.העיניים.מכחולות כהות,בלי נשמה,מסוכנות-לעיניים כחולות בהירות,שמחות.
העיניים הכחולות התמלאו בכחול כהה,מהר כל כך.הכל התפוצץ.ראיתי את ארו,שערו מתנופף ברוח העזה.עיניו עצובות."אמרתי לך,אני מסוכן בשבילך,אני אחר אני לא כמוך"הוא התחיל להיעלם לתוך החשכה.
"לא!ארו!"צרחתי.אבל הוא התרחק,עיניו ריקות,כועסות.
"אמרתי לך,לא הקשבת לי…"
"ארו…"אבל הוא היה רחוק והנשימות שלי הפכו לכבדות,נמסתי לשלולית של דם.
"אל תעזוב אותי!"ניסיתי לצרוח.
אבל הוא התרחק,השושנה בידו.
"ארו…בבקשה"
עיניו הפכו לכועסות והכחול הכהה בער בהן."אמרתי לך להתרחק ממני!"צעק בחוזקה,היה הד.
נמסתי לשלולית.צחוק,נורא,מאיים."הוא אמר לך…" נעלי אולסטאר גבוהות ושחורות הופיעו מול עיני,קרובות כל כך.כאב."את טעית".אמר קול מוכר באיום ואז התחיל לצחוק את הצחוק הנוראי הזה.
השושנה נזרקה,כל האדום נשפך ממנה,הפך לשלולית אדומה ענקית של דם.הדם שלי.

"דיינה!"
הזדקפתי במיטה,הזעתי כל כך,זה לא ייאמן.
אמא הייתה בפתח החדר."הכל בסדר מתוקה?"
"כן,אני פשוט,לא מרגישה טוב כל כך"שמתי יד על מצחי,רעדתי.
"אלוהים אדירים את נראית נורא,היום מוותרים על תיכון אני מבינה"
הנהנתי.
"נו טוב,אז לפחות תעשי משהו מועיל ותיקחי את אחותך להסעה שלה.
"אמא…"
"קדימה!"היא החוותה בכף הבישול מעץ שלה והוסיפה:"ארוחת הבוקר מוכנה אגב,אז את יכולה להצטרף" והתחפפה משם.
נאנחתי ונכנסתי לשירותים,השפרצתי על הפנים מים קרים,להיות בטוחה שיצאתי מהחלום המזוויע הזה.
מה פשר החלום הזה?
הוא מופיע שוב שוב.זה נורא.
השתעלתי.הצחוק הנוראי הזה רדף אותי.'את עשית טעות…'
לא! הברחתי את המחשבה הזאת מיד מראשי.אני סתם בלחץ,הוא מלחיץ אותי,זה הכל,אולי לא הייתה לא מערכת יחסים בחיים ועכשיו הוא לחוץ ואומר שלא כדי להיות איתו ואני אצטער בהמשך? חייכתי לעצמי.
אולי זה לא בידיוק ההסבר המדויק…אבל הוא בהחלט משכנע,זה בטח משהו בסגנון.
ירדתי לאכול את ארוחת הבוקר,היה בייקון ביצים ופנקייקים,סירופ שוקולד ומייפל היו מונחים על השולחן וקנקן של מיץ תפוזים.
קרול,אחותי ישבה ולגמה מהכוס שלה.
"היי קיי"אמרתי וחטפתי קצת בייקון ופנקייקים לצלחת.
"היי"היא צחקה,היה לה צחוק נעים.
אחותי,קרול,הייתה דומה לאמא,היו לה עיניים כחולות ושיער ארוך וגלי ,היה לה את החן שלי וריסים גדולים וארוכים כמו שלי(ליתר דיוק הדבר היחיד שירשתי מאמא זה את הריסים הארוכים כמו של גמל…)
היא היתה יפה.לא מושלמת,אבל יפה,היא הייתה רזה ודי שטוחה-לעומתי שבראד אחד האקסים שלי אמר לי שהציצי שלי יותר גדול מהראש שלו(ויש לו ראש ענקי).
צחקתי."היום אני לוקחת אותך להסעה"
היא הייתה כבר בת 13 אבל בכל זאת לא אהבה ללכת לבד.
"אמא"היא נאנחה.
"כן,וכדאי שתצאו לדרך"
היא קלעה את שערה לצמה במהירות ולבשה את הג'קט.
יצאנו מהחדר,היה קריר-נעים.מזג אוויר די רגיל כאן.
"איך הולך?"
"בסדר"היא משכה בכתפייה.
"איך הולך לך עם רון?"שאלתי והנעתי את הגבות מעלה ומטה.
היא עיקמה את אפה."את צוטטת לי ולקייסי?!"
"טוב,עברתי בדיוק ליד הדלת וצרחת'רון אהובי!אני לא מאמינה שהוא אומר לך את זה!'אז אני לא יודעת…צוטטי?"
היא נאנחה."יש לי פה גדול"
צחקתי."את צודקת"
"ואיך לבחור הזה?"עיקמתי את אפי,הרגל מגונה במשפחה שלנו."איזה בחור?"
"נו,אהובך"
לרגע חשבתי שהיא הבן-אדם היחיד שהבין,מי זה,ומה קורה איתי.
"קרול,זה מסובך…"
"מה מסובך, הוא אוהב אותך?"
"כן…"
"נו,זהו"
רציתי להוסיף משהו,לספר לה אבל אז היא אמרה:"אלכס כל הזמן אומר לי שאני אדבר איתך,הוא בחור טוב,ידעתי שאת אוהבת אותו"
מובן.היא לא מבינה.אף אחד לא יבין.ומה מפתיע?היא אפילו לא מכירה אותו.
"שהייה…"הגענו להסעה.
"ביי קיילי-בלי"
"אוף תפסיקי לקרוא לי ככה"
"תסתמי קופה"חייכתי אליה.
"את כל כך שעירה,השומר של הגן חיות עובר לידך ואומר לך:'תחזרי לכלוב,קופיפה מחורבנת"
צחקתי והנדתי בראשי."את כל כך לא מצחיקה,מתי תביני את זה?"
היא עלתה לאוטובוס."כנראה לעולם"
הדלת ניסגרה.באופי,היא כל כך דומה לי.
הלכתי לבית הקברות.
הוא היה שם,ציפה לי.
הוא חייך וחיבק אותי."דיינה,מתוקה"
"ארו"התחממתי בזרועותיו.
הוא נישק אותי נשיקה רכה ונעימה.החזקנו ידיים.
"למה אתה לא בא לתיכון יותר?"
הוא נשך את שפתו."אני לא יכול להגיד לך"
הבטתי בו."יש דבר אחד בעולם הזה,עובדה אחת,שאתה יכול להגיד לי לגביך?"
"כן"הוא חייך."אני אוהב אותך"
צחקתי.התקרבתי אליו כך שפניו היו צמודים לפני."גם אני אותך"לחשתי.
הוא חיבק אותי וזרועותיו טיפסו במעלה חולצתי,זה העביר בי צמרמורת נעימה,שפתיו רפרפו על שפתי.
קול השתעלות קטע אותנו.
הוא נרתע לאחור וכמעט הפיל אותי,זרועות חזקות תפסו אותי והעמידו אותי.
"תיזהרי עלמתי,את יכולה לשבור ככה את האף המושלם שלך"
"כריסטיאן"אמרתי."היי"
"היי"הוא חייך.
"מה…מה אתה עושה פה?"ארו החוויר יותר ממה שהיה(אם זה אפשרי בכלל).
"באתי לדבר איתך חבר ותיק"הוא החווה בידו."כמה דברים חשובים"
הם הלכו קדימה,צעדו וכריסטיאן דיבר,הוא הסתובב אליי ואז ארו הסתובב אליי,עיניו כחולות כהות,בלי נשמה,העיניים שהפחידו אותי כל כך.
"לכי הביתה"
"אב-"
"לכי הביתה!"קולו היה מאיים.
"ארו…"
הוא נאנח עצם את עיניו ואז פתח אותן,עכשיו היה הכחול מעורב בתכלת."אני אוהב אותך,דיינה,לכי,בבקשה"
"אני אוהבת אותך"
הוא חייך חיוך קטן ופנה משם וכריסטיאן לצידו.