אהבה שחורה פרק 1

הבטתי בו. עיניו כחולות וריקות.
הוא היה מפחיד.מאוד מפחיד.
השיער שלו היה שחור,אבל לא סתם שחור,שחור כמו חושך,בלי טיפה קטנה,בלי שום רמז למשהו בהיר,לאור.
העור שלו היה חיוור,כמו דף נייר,כמו הקיר בכיתה.
הוא נראה כל כך מוזר,הוא היה שקט ומבודד מכולם,הוא פה כבר חודש ורק עליו אני מסתכלת,איך בצלצול הוא בורח מהכיתה והולך למקום כלשהו שאף אחד לא יודע איפה.

אני זוכרת את היום כשהוא הגיע כאילו זה היה אתמול.
"דיינה!"לינדזי צחקה ואספה את שערה לקוקו גבוהה.
"לינדז!ראית את קלואי וסלינה?"
"כן,הן "משתעשעות" עם הבנים"
"עם הבנים?"
"את יודעת,ריק,בראיין ודילן"
נחרתי בבוז."ממש,איזה שעשוע הן יוציאו מחבורת הלוזרים הזאת?"
"על מי שמת עין?"
"על אף אחד,פשוט-"
"ידעתי!את ואלכס חזרתם!"
"מה פתאום"
"אז-"
ואז זה קרה,משהו נדלק בי,מין רגש מוזר כזה,כאילו הבטן מתפוצצת למיליון חתיכות.
הסתובבתי והוא עבר שם,עיניו הכחולות בוהות הרחק,הן היו כל כך כהות וריקות שיכולתי ליפול לתוכן.
ואז הוא הפנה את ראשו אליי,כל כך מהר שלא שמתי לב שהראש שלו זז.
באותו רגע הבטן שלי עשתה כאילו פרקור וכאבים,כאילו חותכים אותי עכשיו עם סכינים פילחו את גופי.
ואז הוא פנה לבהות במסדרון ונכנס לכיתה.
"דיינה!מה קורה איתך?!"שמעתי את קלואי שתפסה את ידי.
"מי…זה?"
"בטח תלמיד חדש"אמרה רוז,עוד חברה שלי,בלגלוג.
"כן,פריק"צחקה סלינה.
"מה שמעתי על אלכס"התחילה לינדזי לקשקש.
אבל אני הייתי במחשבות,כהילדה הכי מקובלת בתיכון הייתי צריכה להיות מפוקסת,לעזוב את הפריק הזה בשקט ולהצטרף לקשקושים שלהן על האקסים שלי,לרגע באמת התכוונתי לעשות את זה אבל משהו,משך אותי אליו,מאז אני רק חולמת עליו וחושבת עליו כל יום,זה כבר הפך לסיוט,מילה אחת לא אמרתי לו,מעולם,אני רק יודעת ששמו הוא ארו,והפעם היחידה ששמעתי את קולו הצלול המתנגן שהעביר בי צמרמורת היתה כשהמורה ביקשה שיבטא את שמו.הייתי חייבת לשמוע את הקול הזה שוב.
"…גמרנו במיטה"שמעתי את קלואי אומרת לידי.
"אהמ"
"אהמ?"היא הביטה בי בעיניים ירוקות וענקיות."מה קורה לך בזמן האחרון?"היא עקבה אחרי מבטי ומיהרתי להפנות אותו לעבר מישהו אחר,וזה יצא אלכס.
"אוי,מותק,ידעתי שתחזרו"
"מה?"שיחקתי בשערי הבלונדיני.
"או מיי גאד!תיראי!השיער הצהוב שלך התחיל להחוויר!"היא הסתכלה עלי"ואו מיי גאד,מה זה הצללית הזאת?איך לעזאזל הטעמת את הצבע האיום הזה לאודם המושלם הזה?"
כן,אפשר להגיד שמאז שה"ראש שלי במקום אחר"אני לא שמתי לב למה אני לובשת ביום יום או מתאפרת.
"אני בסדר קלואי,תירגעי סך הכל קצת איפור"
היא נרתעה ונראתה כאילו החטפתי לה אגרוף"סך-הכל איפור?"היא התנשמה כאילו אמרתי קללה נוראית כל כך שאם אומרים אותה כל העולם יבלע לתוך עצמו.
"כן…"
"מותק,את מושלמת,אני מבינה,יש לך גוף שכולן מקנאות בו,ציצי בגודל של אבטיחים,צורה יפה בבטן,את שומרת על כושר,שיער בלונדיני,עיניים כחולות,את לומדת פרפקט,את גבוהה,בקיצור שלמות מהלכת אבל את חייבת איפור!ככה זה בעולם שלנו!והתאמת בגדים,בכלל!עוד רגע אני אראה אותך הולכת עם סנדלים וגרביים סגולות"
צחקתי."אל תגזימי,זה כבר חטא"
"זאת דיינה שלי"היא חיבקה אותי וחזרתי להביט בו,לא מקשיבה לקשקושים של המורה על שיעור כימיה ורק מביטה בו.
"וגם את הילדה הכי מקובלת פה בעיר,את צריכה לשמור על האלגנטיות שלך,על היופי שלך,את בדרך לדוגמנות אחותי!"
"כן,כן"
שפתיו האדומות נושכות את שלי,אנחנו מתנשקים.
"יש מכירת סוף עונה מהממת!את לא מאמינה."
הוא כורך את ידיו סביב מותני.
"זה פשוט-"
ואז המילה היחידה ששמעתי מהמורה לכימיה הקפיצה אותי."…ארו"
"מה?"פלטתי.
כולם הסתכלו עלי,כולל הוא,עיניו הכחולות מביטות בי.אלוהים אדירים,פשוט נמסתי על הכיסא.
"אמרתי"היא סידרה את משקפיה על אפה."שאת,גברת מלוברי עובדת עם סטיין"
סטיין…אז זה שם המשפחה שלו,ארו סטיין.ואז כמעט התעלפתי כשהבנתי מה היא אמרה.
"את מתכוונת ש…"
"כן,תעברי לשבת לידו,אתם עובדים ביחד,עכשיו קדימה!"
אוקי,אני נשבעת,פשוט נשבעת שכמעט השתנתי במכנסיים באותו הרגע.
"אוף,מותק!"אמרה קלואי"איזה באסה שנתקעת עם הפריק הזה"
אבל לא שמעתי אותה,הלכתי להתיישב לידו וחייכתי חיוך קטן לקלואי.
הרחתי באותו רגע את הריחות הטובים ביותר שהרחתי בחיי,שושנים,אפטר שייב מתקתק,ורדים ועוד ריח חמצמץ ונעים שבה ממנו.
התקרבתי אליו יותר ואפשר לומר שממש עצרתי את עצמי מלצרוח,משהרגשתי אליו היה משונה ביותר,אבל הרגשתי אותו.
הוא רק הביט בי,הבטתי בו חזרה,בהתחלה זה היה נעים ואז זה הפך לחסר נעימות משמעותי,הוא פשוט הביט והביט בי במבט נוקב.
מה,מה יש? הרחתי את עצמי,ריח של לבנדר,מהבושם שלי ורמז ללימון מהסבון שלי.
אולי אני לא נראית טוב?אולי משהו נמרח לי?
הוא פשוט הביט והתנשם,שמעתי את הנשימות שלו והרגשתי אותן,זה היה הדבר הכי נוראי ונעים שהרגשתי מעולם.
"היי"אמרתי,בקול צפצוף חלש.
הוא לא אמר דבר והסתובב לספר,עדיין מתנשם ופזל מעט לכיווני.
"את יודעת מה עושים?"שמעתי את קולו המתנגן הצלול פתאום,ריח מנטה נדף מפיו.אוקיי,הרגע כמעט התעלפתי.
"לא,אני לא…"
"אז כדאי שנקרא את העמוד הזה"
"כן…כדאי שנקרא,אני ואתה,נקרא,ביחד."אוקיי,אני דפוקה לגאמרי.
הוא קירב את הספר שלו אליי וקולו המתנגן התחיל לקרוא,לא שמתי לב למילים,רק לקול שלו ולמבטא המתוק שלו.
ואז קרה הדבר הנוראי מכל.הצילצול הגיע.הוא אסף את הדברים שלו במהירות וברח.
יצאתי מהכיתה במהירות כדאי לתפוס אותו,אבל הוא נעלם,כאילו לא היה.השאיר אותי לבד עם הרגשות הסוערים וריח האפטר שייב-שושנים-ורדים-מנטה-ועוד ריח חמצמץ ומתוק שעדיין היה באפי.