אהבה פראית – פרק 1

הדבר הראשון שהבחנתי בו היו העניים שלו. אני יודעת זה נשמע נדוש ואפילו דיי ילדותי להגיד שבמצב בו היינו זה היה הדבר הראשון שמתי לב אליו, אבל בחיי מעולם לא ראיתי עניים כמו שלו. הם לא היו חומות, לא לגמרי, מין חום מעורבב בכתום עז, השילוב של זה יצר גוון אש בתוך עניו. יחד עם האדום של הדם שלכלך את פניו ממש יכולתי להרגיש את גופי מחמם כאילו עמדתי מול מדורה אמיתית.
עמדנו בקדחת יער, רק שנינו, אבל הוא לא תקף. למעשה הוא לא זז, אני לא יודעת למה אבל גם לא שאלתי, במקום זה ניצלתי את ההזדמנות לבחון אותו. לסתו החזקה הייתה נעולה, חלקה מזיפים, שיערו החום היה קצר, אפו ישר ושפתיו מעט דקות. גם דרך המדים המלוכלכים שלו ניתן היה לראות שגופו בנוי היטב, כתפיו הרחבות הובילו את עניי לשרירי הזרועות שלו שהיו חשופות לעניי, עברתי עליהן עד לחרב שהחזיק בידו, גם היא הייתה מלוכלכת בדם, דם של חלק מחברי ככל הנראה.
טוב אם להיות הוגנים גם הגרזן שלי מלוכלכת מדם חבריו, אז בעניין הזה אנחנו דיי שווים.
כשהחזרתי את עניי לעני האש שלו הבחנתי שהן נעוצות ברגליי היחפות, הוא בהה בהן במשך כמה שניות ואז העלה את עניו למעלה, לאורך גופי, גורם לכל איבר עליו מביט לבעור תחת עניו. הוא עלה במעלה רגלי, אל המכנס הקצר שלבשתי, למעלה אל פס הבטן שנגלה לעניו ואז הגופייה הקצרה שלבשתי, ישר אל עניי.
חיוך קטן הופיע על פניי, "אוהב את מה שאתה רואה?" שאלתי בהתגרות
ראיתי אותו לשנייה בוחן גם את שיערי, שומר על הבעה אדישה וקשה למרות הבלבול שנשקף בעניו. "בת כמה את?" קולו היה מחוספס ונמוך, דבר שגרם לגופי לסמור
"בת כמה אני נראת לך?" הטיתי את ראשי הצידה, זו לא השאלה שציפיתי מחייל לשאול
הבחנתי באחיזה של ידו בחרב מתרופפת, "תחזרי לבית שלך"
בחנתי אותו שוב, לפי לבושו ושיערו הוא חיי בעיר, המדים שלובש אלו מדיי חיילים, אבל בדרך כלל החיילים הם חברי רחמים, הם לא היו עומדים ומדברים איתי אלא תוקפים מהר וחזק, אני נלחמת בחיילים האלה כבר שנים, כשהתחלתי הייתי ממש ילדה, אבל לאף אחד מהם זה לא הזיז. לו זה כן. "למה? אני אויבת שלך"
"אני לא פוגע בבחורות, בטח שלא בילדות" אמר
הבחור הזה קרא לי ילדה עכשיו?
הנהנתי והחיוך שעל פניי התרחב, "תודה" אמרתי וצחקקתי במבוכה, "אתה בחור טוב". הסתובבתי והתקדמתי לעבר גבול העצים, שמעתי אותו נאנח ואז את צעדיו. הסתובבתי חזרה וראיתי את גבו מופנה אלי, הידקתי את האחיזה שלי על הגרזן ורצתי לעברו, הוא הספיק בקושי להסתובב כשנעצתי את הגרזן בצד הימני של החזה שלו והתנגשתי בו בכתפי, גורמת לשנינו להתרסק על האדמה, "אבל חייל גרוע" אמרתי בבוז והכנסתי את אגרופי ללסת שלו, מנצלת את העובדה שעדיין מופתע בכדי לתת לו אגרוף אחר אגרוף
הפתעה שעל פניו נעלמה אחרי כמה שניות והוא הרים את ידו הימנית כדי לתקוף אותי בחרבו, לחצתי את הגרזן שלי עמוק יותר והוא נאנח מכאב וידו נפלה חזרה על האדמה, זה לא מנע ממנו להרים את ידו השנייה ולתפוס בגופייה שלי ולהעיף אותי ממנו, הוא התכוון להתרומם כשנשען על ידו הבריאה אבל בעטתי בחזה שלו והוא חזר לשכב על גבו, ניצלתי את זה כדי לשלוף מהכיס האחורי שלי את הסכין הקטנה שרפאל מכריח אותי לסחוב מאז שאני זוכרת את עצמי ונעצתי אותה בזרועה השמאלית שלו
הדם החל לזרום, מלכלך את המדים שלו, נוטף אל האדמה. הוא נאנח שוב וצמרמורת לא מוסבת עברה לאורך עמוד השדרה שלי בתגובה לקולו. עליתי עליו שוב בחיוך מנצח כידיי על צווארו, לוחצת חזק מספיק כדי למנוע ממנו לקלוט אוויר לראות, "אני לא ילדונת, אני בת 21" קירבתי מעט את פניי לשלו, "למעשה חגגתי יום הולדת ממש אתמול" חייכתי, "לא תגיד מזל טוב?" שאלתי בשעשוע, שנייה לפני שאיבד את ההכרה.