אהבה מתגברת פרק 1

הם הביטו זה לזה בעיניים אבל פחדו להתחיל לדבר אחד עם השני, הם לא הכירו זה את זה וכנראה גם לא היה להם דבר במשותף חוץ מדבר אחד, קו האוטובוס מספר 4 שניהם היו עולים עליו כל יום באותה שעה היא מהשכונה שלה והוא מהשכונה שלו. מתוך אינסטינקט הם כבר היו יושבים אחד ליד השני אבל לאף אחד מהם לא היה את האומץ להתחיל לדבר, הם הרגישו את החיבור שיש ביניהם רק על ידי מבט של העיניים.
זה היה בוקר חורפי סתם עוד בוקר רגיל הוא בדרך לעבודה והיא ללימודים במכללה אבל בשבילו זה היה בוקר אחר, בלילה שלפני הוא לא הצליח להירדם רק ממחשבות עליה על הבחורה המסתורית שעולה איתו באוטובוס הפעם הוא החליט שהוא עוזר אומץ ומתחיל לדבר.
שמונה וחצי בבוקר כמו שעון היא עולה לאוטובוס מאותה תחנה כמו תמיד משלמת ארבעה וחצי שקל לנהג ומתיישבת לידו.
"שלום שמי דויד" הוא מתחיל והיא ממשיכה "אני נוי" כעבור חצי שעה של שיחת חולין הם נפרדו לשלום. למחרת הם נפגשו שוב והמשיכו לדבר מאיפה שהם הפסיקו אתמול אבל החליטו לקחת צעד אחד קדימה וקבעו להיפגש במסעדה השכונתית שמפרידה בין שתי הרחובות שלהם.
השעה הייתה כבר תשע בערב, דויד חיכה בשולחן פינתי במסעדה וחשב לעצמו שאולי היא החליטה לוותר ולא לבוא, רגע לפני שלקח את הרגליים שלו והלך היא הופיעה בשמלה אדומה צמודה שרק החמיאה לגזרה שלהם. הם התיישבו אחד מול השנייה ושתקו במשך דקה וחצי עד שהיא התחילה לפרוץ בצחוק והתחילו לדבר כל אחד התחיל לספר על עצמו דויד עובד במשרד עורכי דין והיא רק התחילה לימודי עיצוב פנים. אחרי שעה וחצי של דיבורים והרבה סימני חיבה הם הזמינו חשבון והתחילו לצעוד לאורך הרחוב.
הם הלכו עשר דקות ופתאום היא עצרה "טוב זה הבית שלי הגענו, אתה רוצה לעלות?" דויד הצליח להפתיעה אפילו את עצמו שענה לה שהוא מעדיף לקחת את זה יותר לאט, נוי הופתעה ממה שמעה אבל דויד ישר ניסה להסביר את דבריו כי זה חשוב לו לקחת את מה שנוצר ביניהם ביותר איטיות ולא לעשות דברים מהירים שיקלקלו את הקשר המיוחד הזה.
האהבה שלהם הייתה אהבה מיוחדת כזאת שרואים רק בסרטים ולא בחיים האמיתיים, שני אנשים שונים, הפוכים אחד מהשני שהצליחו להתחבר. אהבה שלהם הייתה יותר חזקה מכל דבר אחר שניסה לעצור ביניהם.
אבל יש סוד אחד שדויד לא סיפר לה על המחלה הארורה שתקפה אותו לפני 5 שנים, זה היה החגיגות חצי שנה להיכרות שלהם, לזוג המאוהב דויד החליט לקחת אותה למסעדה שהיא כל כך רצתה, למסעדה היוקרתית בהרצליה, זה היה נראה ערב מושלם עד לאמצע הארוחה בה דויד התחיל להרגיש כאבים חזקים בחזה, הוא חשב שזה סתם עוד התקף רגיל של כאבים. כעבור חצי שעה הם מצאו את עצמם בבית חולים מחכים לתשובות, דויד כבר הבין מה קרה המחלה הארורה חזרה אליו אבל עדיין החליט לא לספר כלום לנוי, לאחר כמה דקות הרופאים יצאו ורק לפי מבטיהם דויד הבין מה קרה, שנוי שמעה את הבשורות התחילה לפרוץ בבכי היא לא ידעה מה יותר כאב לה המחלה שחזרה אליו הוא זה שהוא הסתיר את זה ממנה.
לאחר שבועיים דויד כבר התחיל בטיפולים וחזר אחרי כמה שעות הביתה מותש, ובלי הרבה מצב רוח, שישבו לארוחת ערב הדבר היחיד שעבר לנוי בראש איך הוא הצליח להסתיר ממנה דבר כזה גדול, לשניהם נבלעו המילים ארוחה שלמה הם לא הוציאו מילה עד שזה נפתח ממש כמו תיבת פנדורה.
נוי התחילה להתקיף "איך הסתרת ממני דבר כזה?" דויד ניסה לענות אבל הדבר היחיד שיצא לו זה "אני אוהב אותך פחדתי שתברחי ממני" "
איך אני יוכל לברוח ממך זה נראה לך מאיים עלי אנחנו נעבור את זה ביחד כמו כל דבר שעברנו עד עכשיו." הם התחבקו והלכו לישון בלי לחשוב על דבר חוץ מעל אהבה שלהם לא תיגמר לעולם.