אהבה מסוכנת- פרק 7

נטלי חייכה לעצמה וצעדה בביטחון לכיוון הדלת השקופה שדרכה ראתה את כריס, בתה.
היא הלכה על עקבים דקים במיוחד, חולצתה הלבנה מוכנסת לתוך החצאית- גזרה גבוהה שלבשה.
שיערה המתולתל היה פזור על כתפייה והאודם האדום שלה נצץ באור המנורה של הרחוב.
היא התקרבה למקום, אבל איש גבוה קומה, עם משקפיי טייסים על עיניו נעמד מולה פתאום ותפס בידיה, לוקח אותה מהמקום.
"אתה יכול לשחרר אותי?" היא אמרה וקולה הארסי נשטף מפיה, חורק מהסיגריות , והיא הניפה יד אחת באוויר, מנסה לשחרר את השניה.
הצעיר בן ה-25 גיחך ואז לחץ על על הפלאפון שהחזיק בידו, והפעיל את הרמקול.
"את חושבת שאני לא רציני?" ירון שאג מהקו השני.
"מה?" היא מצמצה בעינה בתמימות מעושה.
"כשאמרתי לך לא להתקרב לכריסטינה, התכוונתי לזה." הוא אמר.
"אתה לא יכול לקבוע לי אם להתקרב לבת שלי או לא." היא אמרה.
"אה באמת? להזכיר לך שאת נטשת אותה וברחת, או שאת זוכרת את זה לבד?" הוא צעק שוב, ודרך הקו נשמע קול של משהו נשבר.
"תאמין לי שאני מצטערת על זה." היא אמרה בקול מלא חרטה, אבל ירון הכיר אותה, טוב מדי כדי לדעת שהיא משקרת.
"את מצטערת על הכסף שפיספת, ועכשיו, נטלי, אני מזהיר אותך לא להתקרב לבת שלי, אני לא אתן לך." הוא אמר וניתק את הטלפון.
"את משוחררת גברתי." הנער אמר והלך במהירות.
נטלי רקעה ברגליה והלכה מהמקום, אבל התוכנית שלה עדיין עמדה בראשה, והיא לא תוותר בקלות.
__________________________________________________________________

ניערתי את הכתף של איתי, שנרדם בישיבה על הספה.
"הוא כנראה היה עייף." גיל צחק.
"כן, אולי." אמרתי באדישות, וניערתי את איתי שוב. הוא פתח את העיניים והסתכל עליי.
"אתה מוכן?" שאלתי.
"מוכן למה?" הוא מלמל ושפשף את עיניו, מסתיר פיהוק.
"להזיז את עצמך!" אמרתי.
הוא גלגל עיניים וקם ממקומו, ויצאה, לא מחכה לי אפילו.
"תתאמני על השירים שאמרתי לך, נתראה עוד חודש." גיל אמר ונישק לי על הלחי.
"עוד חודש?" שאלתי.
"אני טס לתילנד, זוכרת?" הוא שאל והניף כרטיס טיסה שהיה בכיס שלו.
"אה, כן, שיהיה." אמרתי ונישקתי לו בחזרה. "תהנה." אמרתי ויצאתי לקור שבחוץ. הופתעתי לגלות כמה קר בחוץ. לא חשבתי על הקור הזה כשיצאתי מהבית ועכשיו הקור היה מורגש, וכמעט וחדר דרך עורי, וכמובן שעורי הפך לעור ברווז לשנייה.
שפשפתי את ידי שעד לפני כמה רגעים היו חמות בגלל שניגנתי, ועכשיו התחילו להתקרר במהירות גבוהה מדי.
איתי עמד בצד, ונשען על הקיר.
"זזנו?" שאל כשהסתכלתי עליו.
"זזנו." אמרתי ונכנסתי למכונית שהדליק בלחיצת כפתור.
__________________________________________________________________

הדרך חזרה הביתה הייתה מייאשת, בעיקר כי כ"כ רציתי לישון ולא יכולתי להירדם על ההגה.
העייפות גמרה על עיניי כל פעם שעצרתי באדום, ועיניי נראו כאילו עומדות לצנוח במהירות למטה, כמו וילון מתקפל במשרד.
הידיים שלי היו קופאות על ההגה, אז בצעד אדיש שלחתי יש לכיוון החימום, ובדרך הצצתי על כריסטינה שישבה מאחורה בשקט מופתי, משהו שלא אפיין אותה במיוחד.
הופתעתי לראות אותה ישנה, מצב שהצחיק אותי, ואני בעצמי לא יודע למה. אולי כי היא חיבקה את רגליה ומשכה אותן לכיוון הבטן, משעינה את ראשה על ברכיה, או אלי בגלל שהיא נראתה כמו מלאך, משהו שהיה מאוד שונה למציאות שידעתי.
הגעתי לווילה הענקית, והרמתי אותה.
זה היה עדיף מלהעיר אותה, אף פעם אין לדעת איך היא תגיב.
חנה, שהייתה ערה, פתחה לי את הדלת, וחייכה.
"היא נרדמה בדרך חזרה." לחשתי.
"היא הייתה בשיעורי גיטרה?" חנה שאלה.
"איך את יודעת?" מצמצתי בהפתעה.
"היא תמיד עייפה אחרי שיעורי גיטרה, כאילו זה שואב לה את כל הכוחות." חנה צחקה ופתחה לי את דלת חדרה של כריסטינה, מזיזה את השמיכה.
"היא תישן ככה? לבושה בג'ינס וחולצה?" שאלתי.
"לא, היא תקום עוד שעה או שעתיים, תחליף בגדים ותחזור לישון." חנה אמרה.
"את מכירה אותה הרבה זמן, נכון?" שאלתי.
"מאז שהיא הייתה קטנה." היא ענתה.
כיסיתי את כריסטינה בשמיכה ויצאתי מהחדר, חנה אחריי.
"אתה מסתדר איתה יותר טוב עכשיו?" היא שאלה.
"כן, אני חושב, משהו עובר עליה בימים האחרונים." עניתי.
"הימים האחרונים? אוי, כן." חנה אמרה ועיוותה את פניה בעצבות,על מצחה קמטי מחשבה.
"מה קרה?" שאלתי אותה.
"בתאריך הזה, לפני שנים, אמא שלה נעלמה." חנה אמרה בצער והתקדמה לפני במדרגות לסלון.
"כן, שמעתי על זה, אבל מה זאת אומרת נעלמה?" שאלתי.
"היא ברחה לילה אחד ולא חזרה יותר." חנה אמרה והובילה אותי למבטח, אחריה.
"נעלמה." חזרתי אחרי הדברים של חנה.
"כן, פשוט נעלמה." חנה אמרה.
"שב." אמרה אחרי שנייה, והגישה לי צלחת. הייתי רעב, ללא ספק.
__________________________________________________________________

סיימתי לאכול, ונעמדתי במקומי.
"תודה חנה'לה, את מבשלת מצוין." נישקתי לה על הלחי ויצאתי מהמטבח. כריס ישבה בסלון עם פיג'מה וראתה טלוויזיה.
"התעוררת?" שאלתי.
"כן." היא ענתה ומשכה בכתפייה.
"ישנת טוב?" שאלתי שוב.
"ישנתי רק שעה וחצי." היא אמרה כאילו זה מובן מאליו.
"צודקת." אמרתי, לא התחשק לי לריב איתה.
"מה את רואה?" שאלתי והתיישבתי לידה בסלון.
"טלוויזיה." ענתה.
"כן, זה ברור לי." גיחכתי.
היא נתנה לי מבט מעוצבן ואז חזרה להביט בטלוויזיה. צחקתי לעצמי.
"מה בדיוק מצחיק?" היא שאלה והטיחה את רגליה בספה בעצבנות.
"את." אמרתי וקמתי מהספה, ונכנסתי לחדר שלי.
__________________________________________________________________

הוא פשוט קם ונכנס לחדר שלו. חוצפן.
נעצתי את עיניי במסך, המומה,ואחרי 10 דקות בערך קפצתי מהספה בעצבים. לקח לזה זמן להתפרץ אבל כשזה מגיע, אין דרך לעצור את זה, זה כמו חומת אש שמלווה אותי.
__________________________________________________________________

ירון נאנח ושם את ראשו בין שתי ידיו, כמה זמן עוד יוכל לשמור על כריסטינה מפני אמה המרשעת לא ידע.
זה היה כמו סרט אימה אחד גדול, שבו הדמות הרעה לא יכולה להיעלם אף פעם.
הוא ידע שהיא לא רוצה את הקרבה לבתה אלה את הכסף שיש לו, ואולי זה הפתרון.
הוא הרים את ידו ושלח אותה לכיוון הטלפון, חייג בקצרה, ואז אמר במהירות.
"תשיג לי את נטלי לכאן, תביא אותה." הוא אמר וניתק.

כעבור חצי שעה היא כבר צעדה לתוך משרדו.
"מה אתה רוצה?" היא שאלה בזעף.
"אני יודע למה את מחפשת את כריסטינה,." היא אמר.
"באמת? למה?" היא שאלה, ארסית כהרגלה.
"את רוצה כסף. ואני מוכן לתת לך אותו." הוא אמר.
"אה כן?" היא שאלה.
"כן, כמה את רוצה, הכל כדי שתעלמי מהחיים שלנו שוב." הוא אמר.
"אתה יודע מה, אני לא רוצה את הכסף שלך." היא אמרה ונעמדה. "חבל שהבאת אותי לכאן סתם ככה." היא אמרה ויצאה.
הוא ידע, וגם היא ידעה, שהיא סרבה לקבל את הכסף כי היא תוכל להשיג עוד יותר אחר כך.
__________________________________________________________________

כיסיתי את הטלוויזיה בלחיצת כפתור וצעדתי לעבר החדר של איתי, מתפרצת פנימה.
בחדר היה ריח של שמפו, ובלי לחשוב, בשיא להט העצבים פרצתי לחדר האמבטיה.
ואז בשנייה, הסתובבתי, מובכת.
" מה את עושה פה?" הוא אמר.
" אה…" מלמלתי.