אהבה מסוכנת- פרק 2

עברה שעתיים וחצי , שעתיים וחצי של הצצות בשעון על לוח המחוגים, אבל המפונקת לא חשבה אפילו להגיע, הייתי בטוח בזה. כ"כ מעצבנת.
הראש שלי התחיל לכאוב והשיעמום עלה לי על העצבים מהר מאוד.
לא הבנתי למה לעזאזל אני מקשיב לגמדה הזאת במקום לעשות מה שמתחשק לי. זה לא התאים לאופי שלי, אבל לא יכולתי לשחק במשרה שלי ולאבד אותה בגלל ילדה קטנה ומפונקת.
אמא שלי חולה בסרטן, וכדי לשלם על התרופות שלה צריך כסף לא קטן.
הבעיה היא הפתיל הקצר מאוד שלי, שבגללו עפתי כבר משתי עבודות.
ישבתי והקשתי לשירים ברדיו, שפתאום הפכו לנורא ישנים ולא עדכניים. שירים שסבא שלי היה יכול לשמוע אם היה חי בכלל.
העברתי ל 100FM והמוזיקה הקצבית מילאה אותי באנדרנלין, הידיים שלו תופפו על ההגה והמוח שלי התחיל להריץ זכרונות מתחרויות המירוצים שהייתי עושה.
אתה מתיישב בתוך מכונית קטנה, שטסה על המסלול, על הראש שלך יש קסדה ואתה לבוש במגנים מכף רגל ועד ראש למקרה שמכונית המירוץ תתהפך לך בדרך.
בנקודת הזינוק מלא במכוניות, ואז יש יריה באוויר. אתה לוחץ על דוושת הגז וטס קדימה.
גם אז תחושת האדרנלין מציפה אותך ואתה ב'היי' מטורף. אתה מגיע לקו הזינוק, והכרוז מכריז.
"והזוכה בתחרות המירוצים הוא איתי דגני, בן 23 מהרצליה." .
החיוך התמתח לי על הפרצוף אבל מכה חזרה בחלון הקפיצה אותי.
עמדה שם ילדה צעירה, ומפונקת- ישר זיהיתי, בגלל הלבוש.
לידה עמדה כריסטינה, צוחקת ומניפה את ידיה באוויר.
פתחתי את החלון, עצבני למדיי.
"היא השתכרה." הילדה אמרה לי ואז הסתכלה עליי שוב, ועינייה כמעט יצאו מחוריהן.
החיה הקטנה בבטן שלי גירגרה בסיפוק. תמיד טוב לדעת שגם במכונית שחורה, אולי נוצצת אבל קודרת במיוחד, אני נראה טוב.
אני מודע, הייתי סנוב לא קטן בכל מה שקשור למראה שלי, אבל היה לי גבול, גבול שהרבה יודעים לחצות. כמו כריסטינה למשל, שעכשיו התנדנדה על החברה שלה מצד לצד.
"אני רואה" עניתי ואמרתי לה, "תכניסי אותה למושב האחורי, לא מתחשק לי שהיא תקיא עליי." אמרתי.
"אה, אני לא יכולה, אני חייבת לזוז, הם הולכים מכות על הבר." היא אמרה ושיחררה את כריסטינה, הולכת במהירות לבר.
"את שומעת אותי בכלל?" שאלתי את כריסטינה ונופפתי מול פרצופה עם היד שלי.
היא הרביצה לי, משהו שלא הפריע במיוחד אבל עצבן אותי. כמו כל דבר אחר בה.
"חכה." היא אמרה כשניסיתי להכניס אותה למכונית בכוח.
"מה?" שאלתי.
"אני צריכה לקחת את הבקבוק בירה ואני חוזרת." היא מלמלה ושיהקה.
"לא, את נשארת במכונית כי נוסעים הביתה." אמרתי.
"היי! אתה לא, אתה…אתה לא תגיד לי מה לעשות." היא הניפה את האצבע שלה באיום מול פרצופי.
"את מוכנה להיכנס למכונית כבר?!" התעצבנתי.
היא הסתכלה עליי שנייה, ובאותו רגע הייתי מת לקרוא מחשבות, ולדעת על מה היא חושבת, היה לה חיוך שטני על הפרצוף.
"היי! היי! תעזוב אותי!!" היא צרחה ברחוב, והניפה את ידיה, כאילו אני תוקף אותה. " שומרים, אתם יכולים לעזור לי!!??" היא צרחה, וההבטחה מהבר הגיע ונעמדה לידי.
"מה את עושה? מחורפנת? " צעקתי. השקרנית הקטנה הזאת אפילו לא הייתה שיכורה!
התחשק לי לקחת את הידיים ולהניח אותם על הגרון שלה, לחנוק אותה!
"מה קורה פה?" שוטר מקצה הרחוב הגיע.
"הוא תקף אותי!" היא אמרה. השוטר הסתכל עליה שנייה ואז אמר " את לא כריסטינה לוין, הבת של המיליונר?" הוא שאל.
"זה באמת משנה עכשיו? הוא תוקף אותי!" היא אמרה.
השוטר הנהן לעברה והסתובב אליי, ואז נתקע בי. "תגיד, אתה לא איתי דגני?" אמר אחרי כמה שניות של מחשבה.
"אני מכיר אותך?" יריתי לעברו בעצבנות.
"אתה הנהג מרוצים. אתה תותח בן אדם." הוא אמר ולחץ על כתפי.
"כן תודה." אמרתי בעצבנות יתר.
כריסטינה השתתקה.
"אז, אנחנו משוחררים?" התעצבנתי כשהשוטר המשיך לחייך כמו אידיוט.
"היא אומרת שאתה תוקף אותה." הוא אמר אחרי שנייה, וניסה לייצב את קולו לקול סמכותי.
"היא משקרת, אני הנהג שלה." אמרתי והרמתי את המפתחות שהיו בידי.
"למה לה לשקר?" הוא חקר, ועכשיו נשמע קצת יותר מפוקס.
"כי היא שונאת את העובדה שיש לה נהג, היא רוצה לנהוג בעצמה." אמרתי בעצבנות ונתתי לה מבט מלא רעל.
"אתה מאמין לו יותר מאשר לי?" היא צפצפה ועשתה פרצוף המום.
"תפסיקי כבר לשקר!" צעקתי.
"אבא'לה! הוא צועק עליי." היא צייצה בקול ציף ציף ונעמדה מאחורי המאבטח של הבר, שנראה מרוצה פתאום.
"קרצייה!" אמרתי והוצאתי את הפלאפון שלי מהכיס.
"נראה מי משקר עכשיו." אמרתי וחייגתי לירון. השלווה התחילה להשתלט על הראש שלי, והתחלתי לחשוב בבהירות.
זה מה שטוב בפתיל הקצר שלי זה שככל שהוא נשרף מהר יותר, ככה הוא חוזר לקדמותו מהר יותר.
חייגתי, ואחרי כמה שניות ענה לי קול נשי, מתנשף.
"הלו?!" היא ענתה.
"הפרעתי?" צחקתי, מתעלם מהמבטים של כריסטינה, השוטר והמאבטח.
"לא, הייתה בהפסקה, מי אתה?" היא שאלה.
"אני עובד אצל ירון." אמרתי.
"הא. אתה בטח הנהג של כריסטינה." היא אמרה מיידית.
"כן, נעים מאוד." אמרתי.
"אתה רוצה לדבר עם ירון?" היא שאלה והתעלמה מההערה שלי.
"אם אפשר." אמרתי.
"הוא פנוי בינתיים, אבל יש לו פגישה עוד רבע שעה. זה ארוך?" היא שאלה.
"סליחה?!" אמרתי, המום.
"השיחה." היא אמרה ועכשיו יכולתי לשמוע שהיא צוחקת..
"אהה, לא. בדיוק דקה." אמרתי, והסתכלתי על כריסטינה בחיוך נוקם.
'הלך עלייך ילדה, התעסקת עם מישהו יותר חכם מהמוח הצפצפני שלך.' כ"כ רציתי להגיד לה את זה, אבל העדפתי לחכות עם זה, לפחות עכשיו.
"כן איתי." שמעתי את ירון מהקו.
"ירון. סליחה שאני מפריע. אבל יש פה טאקל קטן, ואתה יכול לעזור לי." אמרתי והסתכלתי על כריסטינה. "שאני אספר או שאת תספרי?" שאלתי.
היא הסתכלה עליי במבט עצבני.
"מה העניין?" הוא שאל.
"הבת שלך, ניסתה לעבוד על שוטר ואמרה לו שתקפתי אותה." אמרתי.
היא חטפה ממני את הטלפון.
"אבוש! אני ל רוצה את הנהג הזה!" היא התבכיינה כמו ילדה קטנה.
"כן." היא אמרה אחרי כמה שניות בהכנעה וידעתי שהעניין סגור.
"אבל הוא חושב שהוא גאון. הוא לא." היא אמרה בטון קריר ועצבני.
גיחכתי.
"טוב, קח." היא אמרה ונתנה את הפלאפון שלי לשוטר.
השוטר דיבר, נרגש, ואז ניתק ואמר לי "אתה משוחרר, מצטער."
"תודה מר שוטר." צחקתי ותפחתי את הדלת של הנהג.
כריסטינה רקעה ברגליה.
"את פשוט בלתי נסבלת" אמרתי ופתחתי לה את הדלת. הספיק לה ליום אחד אני חושב.
צחקתי כשהיא שתקה ועיקמה את פרצופה במרמור, והתיישבתי בתא הנהג.
"אני מזהירה אותך שוב, לא לשמוח יותר מדי." היא אמרה ונפנפה בידה.
"את יכולה להגיד לי למה שיחקת אותה שיכורה?" שאלתי, זה עניין אותי פתאום.
"לא." היא אמרה.
"מה לא?" שאלתי.
"אני לא יכולה להגיד לך." היא אמרה ואז פתחה את החלון, מעיפה משם עטיפות של מסטיק.
"די! את מנסה לעצבן אותי בכוח?!" שאלתי
"אוי, אתה באמת אידיוט, חשבתי שהבנת את זה כבר, אבל, לא. אתה קשה קליטה." היא אמרה.
התעצבנתי, ולחצתי על דוושת הגז בחוזקה. היא עפה אחורה.
"אידיוט! הייתי יכולה לקבל מכה!" היא צעקה לי וסגרה את החלון, מסדרת את שיערה.
"תסתמי את הפה כבר." אמרתי.
היא חייכה, והוציאה פלאפון מהתיק.
"מעניין מה אבא שלי יגיד על הדרך שבה אתה מדבר איתי?" היא שאלה ולחצה על כפתור.
"אני אוהבת להקליט אנשים. בקצב הזה מותק, אתה תעוף בדיוק באותו קצב שאתה נוהג." היא אמרה, ואני אוטומטית שיחררתי קצת את דוושת הגז, מעיט את הקצב.
"אני תמיד יכול לנסוע לאט יותר." אמרתי וחייכתי אליה מבעד למראה.