אהבה מסוכנת- פרק 11

עליתי במדרגות, שתיים שתיים כל פעם, וקיוויתי שכריס לא תתעצבן מהר מדי.
הדלת של אמא כבר הייתה פתוחה והיא עמדה, עם בנדנה אדומה על ראשה. ידעתי שהיא לובשת אותה כי השערות נשרו, אבל זה לא כ"כ מעניין אותי. אמא תמיד נשארת אמא, עם או בלי שיער.
חיבקתי אותה, ואז חייכתי.
"נשמה שלי, מה נשמע?" היא שאלה ונישקה לי על הלחי, עיניה רטובות מעט.
היא נראתה רזה יותר מלפני כמה ימים, והידיים שלה רעדו קצת, מההתרגשות כנראה.
לעומת זאת הבית היה מצוחצח. צחקתי לעצמי. אמא לא יכולה לשבת שנייה בשקט. היא חייבת לנקות משהו, או לסדר משהו, או לזוז איך שהוא.
"אתה רוצה לאכול?" היא חייכה.
"לא אמא'לה, כריסטינה מחכה לי בחוץ." אמרתי.
"אתה הולך?" היא שאלה ופנייה התקמטו בעצבות. עיניה התחילו לדמוע.
"מה קרה אמא?" שאלתי, וחיבקתי אותה בעדינות.
"לבד." היא מלמלה.
"אבל שקד באה כל יום אחרי בית הספר לפה." אמרתי. שקט היא אחותי הקטנה, בת עשרים. היא שמרה על אמא שלי, ולמדה בו זמנית.
"כן." היא אמרה וניגבה את דמעותיה. "סליחה מתוק שלי." היא מלמלה ונישקה לי על הלחי. " לך." היא אמרה.
"אני אהיה בקשר. אני פשוט נוסע לצפון לשבוע." אמרתי, וחיבקתי אותה, לא חזק מדי.
"לצפון?" היא שאלה, וגבותיה הורמו.
"כריסטינה." אמרתי כאילו זה ברור מאליו.
"הו, הבנתי." היא צחקה.
"לך." הוסיפה.
"ביי אמא." אמרתי ונישקתי לה על המצח. יוצא מהבית מצוברח.
__________________________________________________________________

האישה חייכה אליי והסתכלה עליי במבט מוזר.
" אני יכולה לעזור לך?" שאלתי בטון אדיש.
" אני מכירה אותך." היא אמרה והרימה יד לכיווני.
העיניים שלה נראו מוכרות כ"כ, והייתי כמעט בטוחה שאם תגיד לי את שמה אוכל לזהות אותה.
אבל היא רק חייכה אליי חיוך מלא שיניים לבנות וישרות, על ידייה טבעות כבדות מזהב, וצמידים על זרועותיה.
היא נראתה מכובדת, וגם הריח של הבושם שלה היה יקר. ריח של מין ורדים מזן נדיר, יחד עם ריח חמצמץ אחר, שיצרו שילוב מתאים.
היא עמדה לפתוח את פיה ולהגיד משהו כשהפלאפון שלה צלצל.
היא הוציאה אותו מהתיק היקר שלה והסתכלה על הבעת פנים זעופה על הצג.
"תסלחי לי לרגע." היא אמרה והתרחקה מהמכונית, מסתובבת אליי גם גבה.
__________________________________________________________________

נטלי התרקה מהמכונית והסתובבה עם גבה, על מנת שכריסטינה, בתה, לא תצליח לקרוא את שפתיה בזמן הויכוח עם ירון.
"אמרתי לך להתרחק ממנה!!!" הוא צרח את כל קולו לתוך השפופרת, וקולו היה זועם.
'אם הצרחות שלו היו יכולות להרוג אותי' נטלי חשבה לעצמה ואז חייכה את חיוכה הזדוני, הרגיל.
"לא זכור לי שהסכמתי להתרחק." היא ענתה וחייכה.
"את תתרחקי עכשיו, אחרת המאבטח של הבת שלי יירה בך למוות. תאמיני לי שהוא לא ישאיר עקבות." ירון איים בטון קפוא להחריד.
"אתה תהיה מסוגל להרוג אותי?" היא חייכה לעצמה. היא ידעה שירון עוד לא התגבר עלייה, ולכן שיחקה ברגש הזה, שלא היווה בשבילה שום דבר מיוחד.
"את יכולה להוריד את החיוך מהפנים שלך, כי בשביל הבת שלי אני לא אהסס." הוא ענה, ועל פניו הופיע אותו חיוך משועשע כשצפה במסך בביתו, וראה את חיוכה יורד מפניה ואת סיבובי ראשה במטרה לאתר את מי שעוקב אחריה.
"אתה יכול להפסיק לעקוב אחריי מעכשיו. הבת שלנו הולכת לדעת את כל האמת." היא אמרה וניתקה. ירון לחץ על כפתור במחשב הנייד שלו, שולח הודעה אחת מהירה. אחרי שנייה נשמעה ירייה.
__________________________________________________________________

ירדתי במדרגות במהירות, לאחר שנשמעה ירייה.
עליתי במהירות לכיוון הבית של אמא שלי, ופתחתי את הדלת.
"שמעת את זה?" אמרתי.
היא הנהנה.
"מה זה יכול להיות?" היא שאלה.
"אני לא יודע. אבל את לא נשארת פה." אמרתי ולקחתי את הפלאפון שלי.
אחרי שניות ירון ענה לי ונשמע נסער.
"כן איתי?" הוא שאל.
"ירון, אני לא יודע מה היה פה, אבל מתחת לבית של אמא שלי נשמעה ירייה. אני שולח אותה לווילה." אמרתי במהירות, לא שואל אלא מציין עובדה.
"כן, בטח, בטח, אני שולח מכונית לאסוף אותה. מכונית פולסווגן שחורה." ירון ענה וניתק.
"אמא, תארגני תיק במהירות, תכף תבוא מכונית שחורה, גדולה, לאסוף אותך. תתקשרי אליי ברגע שתהיי בווילה. חנה, העוזרת תעזור לך." אמרתי במהירות.
"מה?" היא שאלה.
"את לא נשארת פה. את תהיי בווילה בינתיים." אמרתי.
אמא הנהנה שוב.
"עכשיו אני רץ לבדוק מה עם כריסטינה." אמרתי ונישקתי לאמי שוב.
רק המחשבה על להיות מעורב בסצינת אקשן עם יריות ובת של מיליונר הקפיצו אותי.
רק שלא קרה כלום, רק שלא קרה כלום, רק שלא קרה כלום!!!
__________________________________________________________________

נטלי הביטה במבט קפוא סביבה, ואז שמעה את הפלאפון מצלצל.
היא ענתה בלי לומר מילה ושמעה את ירון מהצד השני של הטלפון.
"בפעם הבאה זה ייפגע בך, אני ממליץ לך לעזוב את המקום." הוא אמר.
היא הסתכלה על הפלאפון, סגרה אותו, והסתובבה אל כריסטינה, שהבעת בפניה הייתה מבוהלת וקפואה להחריד.
היא שמעה את הירייה, ללא כל ספק.
נטלי הסתכלה עליה שוב, ואז הלכה במהירות לכיוון המכונית שלה.
__________________________________________________________________

הכל קרה מהר כ"כ. האישה הזאת ענתה לצלצול הטלפון שלה, ואחריי כמה ד'ק נשמעה ירייה.
איפה איתי לעזאזל?!
הידיים שלי רעדו ללא שליטה, והפחד התחיל לחדור לי לגוף.
אף פעם לא שמעתי ירייה אמיתית, רק בסרטים כמובן, סרטי המתח הידועים, אבל בחיים לא חשבתי שזה נשמע כ"כ אכזרי. הרעש שהיה מהיר המשיך להדהד באוזניי וקטע את השקט שהיווה את המקום הזה.
כשהדלת נפתחה קפצתי בבהלה. איתי הסתכל עליי במבט חיוור.
"את בסדר?" שאל במהירות, וגבותיו התכווצו במתח.
הנהנתי בראשי. הוא הוציא אוויר בבת אחת והתחיל לחפש משהו במכונית שלו. אחרי שנייה שלף בקבוק מים קרים.
"תשתי." אמר.
"אני לא צמאה." עניתי.
"אל תתווכחי איתי ותשתי." הוא אמר. החלטתי לא לריב איתו, לא עכשיו בכל מקרה, ולקחתי את הבקבוק מידו, לוגמת ממנו במהירות.
רק אחרי ששמתי לב שרוקנתי כמעט חצי בקבוק, שמתי לב כמה צמאה הייתי.
"עכשיו, בואי נעוף מפה לפני שעוד משהו ייקרה " הוא ענה.
__________________________________________________________________

היא עדיין רעדה קצת כשהגענו לחווה של אביה.
"את בטוחה שאת בסדר, את לא צריכה רופא או משהו?" שאלתי.
"אני בסדר. רק ירייה." היא אמרה, וגבותיה הורמו בפליאה ואז צנחו ביאוש.
"מה?" שאלתי.
"אתה באמת חייב להישאר פה?" היא שאלה והעבירה יד על שיערה.
"הוראות של אבא שלך. אבל אל תדאגי, אני אשמור הכי הרבה מרחק שאני יכול." גיחכתי והצצתי עליה דרך המראה. היא גיחכה גם כן ויצאה מהמכונית, גוררת את המזוודה שלה ביד אחת, וביד השנייה אוחזרת בגיטרה שלה.
__________________________________________________________________

בשעות הערב המאוחרות, אחרי שדיברתי עם חנה ובדקתי שאמא שלי אכן בווילה, הסתובבתי בחווה הגדולה, והסתכלתי על היופי שלא ראיתי אף פעם.
הכל היה מסודר בסגנון עתיק, כאילו זה היה בית מהמאה הקודמת, כשנשים עוד לבשו שמלות נפוחות וסידרו את שיערן בקפיצה במקלעת מסודרת.
כיסאות העץ היו מגולפים, והאח הייתה בנויה מאבנים עבות, בתוכה בערה אש שכנראה אחד מהאחראיים על הבית הבעיר.
על הרצפה היה שטיח גדול שנראה גם הוא מתקופה ישנה, אבל למרות זאת היה נקי להפליא.
הספות היו מרופדות בבדים שהתקופות הישנות, ולא מהעיצובים המודרניים של היום, המרובים בעיקר מעור.
התיישבתי בקפיצה על אחד הספות, ונשכבתי בזהירות, מאזין לשקט מסביבי, שהופרע אחרי שנייה כששמעתי את דלת הסלון נפתחת.
"מה אתה עושה פה?" כריסטינה שאלה. הרמתי את מבטי אליה, ובהיתי בה בהלם.
על גופה היא לבשה סריג בצבע לבן עדין, וג'ינס משופשף, שיערה אסוף ופניה נקיות מאיפור לגמריי.
לא הייתי רגיל לראות אותה בלבוש עדין והמוני כזה.
הייתי רגיל לראות אותה לבושה שעוד אחת ממליוני חצאיות המיני שלה, וחולצה עם מחשוף, על פניה איפור.
הדבר היחיד שלא השתנה הייתה הטבעת הרגילה שעל היד שלה, שעכשיו החזיקה ביד אחת גיטרה, וביד השנייה מפרט כחול וזוהר.
עכשיו היא נראתה כמו כולן. הבנות הרגילות.
"אני מפריע?" שאלתי.
"אמרת שתשמור מרחק." היא ענתה.
"כן, שמרתי, את זאת שהגעת לפה." אמרתי וגיחכת כשפניה קיבלו הבעה מבולבלת, כאילו היא חושבת על זה. עצמתי את עיניי בינתיים, בזמן שהיא חושבת.
"טוב, האמת שלא איכפת לי, אתה פה או לא, העיקר שלא תפריע לי." היא אמרה והתיישבה על השטיח.
"את מתכוונת לנגן?" שאלתי ופתחתי עיו אחת.
"כן." היא ענתה והתמקדה בנוחיות על השטיח הרך.
אחרי שניות החדר הוצף במוזיקה נעימה לאוזן, ואני פתחתי את עיניי ונעצתי אותן בה.
אחרי כמה דקות הגיטרה חרקה והיא הסתכלה עליי במבט יוקד אש.
"אתה תמשיך לבהות בי ככה?!" שאלתי.
"מה, גם זה מפריע לך?" שאלתי ולקולי התלווה יאוש. לא ידעתי מה לעשות כדי לא להפריע לה, היא הייתה בלתי נסבלת.
"כן! זה מלחיץ!!!" היא אמרה.
"מה?" שאלתי בחזרה.
"המבטים שלך." היא ענתה וקולה תפס טון שקט יותר.
"את לחוצה?" צחקתי, כשפרצופה קיבל גוון אדמדם.
"ממך? פחח." היא גיחכה.
"למה את 'מגחכת'" אמרתי.
"כי אתה האחרון שילחיץ אותי." היא ענתה.
"כן?" שאלתי וקמתי מהספה, מתיישב לידה על השטיח.
"כן!" היא ענתה וחזרה לגיטרה שלה. עכשיו כבר היה ברור איזה שיר היא מנגנת.
הצלילים התערבבו במהירות אחת בשנייה ויצרו שיר אחד אחיד ויפה, וזה גרם לי להימשך עוד ועוד לכיוון המנגינה, מה שאומר להימשך לכיוונה גם.
כשכבר הייתי צמוד אליה, היא עצרה והביטה בי בגבות מורמות, בפליאה.
התקרבתי אליה לאט, ואז, בלי לחשוב, נישקתי אותה שוב.