אהבה מסוכנת- פרק 10

נטלי עמדה מול הבית הגדול, לבושה בפאה בלונדינית ומשקפי שמש גדולים.
ירון עמד בצד ובהה בה בהבעת שעשוע בזמן שהיא ניסתה להתגנב אל תוך הבית.
נטלי לעומת זאת לא ראתה אותו ושלחה רגל קדימה בצעד בטוח, לכיוון הבית. באותה שנייה ירון התקרב אליה ותפס בידה.
"מחפשת מישהו?" לחש לתוך אוזנה.
"ירון." היא אמרה.
"אני לא צחקתי איתך כשאמרתי שאני רוצה לראות אותך ברדיוס של מאות קילומטרים מכריסטינה." הוא המשיך ללחוש וגרר אותה אחריו, אל מכונית שחורה שעמדה מאחורי הבית, במקום שבו לא תהיה אפשרות לראות את כריסטינה ולפלוט צעקה.
נטלי נגררה ושרטה את ידו של ירון בעודה מנסה להשתחרר, אבל ירון היה תמיד חזק יותר.
"תעזוב אותי!" היא אמרה.
"עזבתי." הוא אמר ושחרר את ידו, דוחף אותה לכיוון המכונית השחורה.
"הנהג שלי יסיע אותך הביתה, שחס וחלילה לא תבזבזי זמן וכסף על מונית." הוא גיחך ואז הסתכל על הנהג שהנהן בהסכמה ופתח את הדלת לנטלי.
היא הסתכלה על ירון שמבט כעוס, נשכה את שפתיה, רקעה ברגלייה, ונכנסה למכונית.
__________________________________________________________________

נכנסתי לחדר שלי בגיחוך שהפך לשאגות צחוק.
'הילדה הקטנה הזאת לא מבינה כלום מהחיים שלה.' מלמלתי לעצמי ושלחתי יד לכיוון עכבר המחשב שעמד בצד החדר.
במהרה בקעה מוזיקה מהרמקולים הגדולים שהיו על הקירות, ואני לקחתי מגבת ונכנסתי להתקלח ולהתארגן לעוד יום מעייף.
__________________________________________________________________

ישבתי בחד והרגשתי כאילו עוד שניה אני מתפוצצת מעצבים.
המניאק הצליח להפחיד אותי. לא התכוונתי לעשות את הפעם הראשונה שלי עם מפסידן שחושב שהוא מלך העולם, למרות שצד יפה יש בו.
לא יכולתי להכחיש את העובדה שהיה לי נוח מאוד בלילה, שאפילו לא שמתי לב שהוא ישן איתי.
ויש לו גם בושם נעים, וגם כשקשה להודות, הוא נראה טוב.
אבל שום דבר לא מחפה על האופי המחורבן שלו. הוא פשוט שחצן.
אני צריכה חופשה.
כן.
חופשה.
קמתי מהמיטה, ופתחתי את הדלת
"אבושששששש!!" צעקתי וטרקתי את דלת חדרי.
__________________________________________________________________

ירון נכנס דרך הבית ושמע את קולה של כריסטינה.
"התעוררת?" שאל כשחיבק אותה בחום.
"כן." היא חייכה ונשקה לו על הלחי.
"ניסיתי לפתוח את הדלת, אבל היא הייתה נעולה. למה נעלת?" שאל.
"סתם, היה לי מצב רוח רע." היא תירצה במהירות.
"אבוש, רציתי לדבר איתך." היא אמרה ומשכה את ידו הגדולה לכיוון הספה.
"מה עכשיו?" שאל.
"חופשה." היא אמרה.
" מה?" שאל.
"אני רוצה לצאת לחופשה." היא אמרה.
"חופשה את אומרת, לאן?" שאל
"אני רוצה לנסוע לבית הנופש בצפון." היא אמרה אחרי שניה מחשבה.
"עם מי?" שאל.
"לבד." היא אמרה.
הוא הסתכל עליה שנייה ואז האדים במקצת.
"לא! בשום פנים ואופן לא לבד!" הוא אמר.
"למה לא?" היא קיבלה את אותו האודם שכיסה את פניו של ירון.
"כי את לא נוסעת לשם לבד!!!" הוא אמר.
"למה?!" היא שאלה חזרה.
"כי אני לא מסכים וזהו!" הוא אמר.
"אבל אני לא יכולה להיות פה יותר, נמאס לי!" היא אמרה.
"יש לי דיל איתך, את נוסעת, אבל עם איתי." הוא אמר.
"מה! אבל בדיוק ממנו אני מנסה לקבל קצת חופש." היא אמרה.
"כן, טוב. אני מכיר אותך." הוא חייך.
"אתה פשוט אכזרי." היא ייבבה בעצבים.
"כריס!" הוא אמר.
"אתה יודע מה. אוקי, הוא יסיע אותי." היא אמרה ונעמדה, מחייכת לאביה שבהה בה בהלם.
"אני הולכת לארוז." היא חייכה ועלתה לחדר.
__________________________________________________________________

עם היציאה מחדר האמבטיה, כבר הבנתי שמישהו יושב בחדר שלי.
"מה עכשיו?" שאלתי כשכריס ישבה על המיטה, רגל על רגל.
"אתה, אני, צפון." היא אמרה.
"מה?" שאלתי.
"אוף, הכל צריך להסביר לך!" היא אמרה.
"אולי אם תדברי ברור, לא יהיה צורך בהסברים מיותרים." אמרתי ולבשתי חולצה.
"אני רוצה לנסוע לצפון, חופשה, עד לכאן יש מבינים?" היא שאלה.
"אה, תגדירי חופשה." אמרתי.
"חופשה!" היא אמרה שוב
"ציניות. תמשיכי כבר!" אמרתי ושלפתי ג'ינס משופשפים מהארון.
"ואבא לא מסכים לי לנסוע לבד, אז אתה בא." היא אמרה.
"למה דווקא אני?!" שאלתי.
"זה התנאי של אבא." היא אמרה.
"זה לא שכ"כ מרהיב לנסוע איתך." היא אמרה כאילו זה ברור מאליו.
"כן, בטח.." מלמלתי לעצמי.
"מה אמרת?" היא שאלה.
"את מתה משמחה שאני יוצא איתך." אמרתי.
"לא אני לא." היא ענתה.
"אל תשקרי לי ולא לעצמך." צחקתי. עוד לא שחכתי את כל הדברים שהיא מלמלה אתמול, כשהייתה שיכורה.
"אתה רוצה אותי, אם כבר מדברים על זה." היא חייכה חיוך זדוני.
"היית מתה." אמרתי.
"במחשבה שנייה אתה צודק, הייתי מתה." היא אמרה.
"כן?" שאלתי והתקרבתי אליה.
והיא התרחקה ונתקעה בקיר.
"תוכיחי לי." אמרתי.
"מה להוכיח?" היא שאלה בעוד שאני מצמצם את המרחק בינינו.
"שאת לא רוצה אותי." אמרתי ואחזתי בפרצופה.
"אני לא רוצה אותך." היא אמרה וגיחכה.
"כן?" שאלתי ונשמתי עמוק.
"כן!" היא אמרה ושלחה ידיים להדוף אותי.
"יופי." אמרתי וזזתי ממנה.
"מה יופי?" היא שאלה
"כלום, מתי יוצאים?" שאלתי. היא בהתה בי רגע ואז הבליגה על זה שלא עניתי לה וענתה לי חזרה.
"עכשיו, אני מחכה לך בסלון." היא אמרה ועמדה לצאת מהחדר.
"רגע!" אמרתי ותפסתי בזרוע שלה.
"היד!" היא אמרה.
"לכמה זמן זה?" שאלתי.
"שבוע." היא אמרה והשתחררה, יוצאת מהחדר.
"קרצייה." אמרתי ולקחתי את המזוודה שאיתה הגעתי, דוחף לשם דברים במהירות ובאותו זמן מחייג לאמא שלי.
"אמא." אמרתי כשהוא ענתה.
"איתי שלי!" היא אמרה ושמעתי את ההתייפחות שלה.
"איך את מרגישה?" שאלתי.
"יותר טוב נשמה שלי, אתה מגיע לבקר?" שאלה.
"אה…כן. אני בדרך." אמרתי.
"אוקי, אני מחכה לך." היא אמרה וניתקה.
יצאתי מהחדר והתקדמתי לכיוון הסלון.
"בואי." אמרתי לה.
היא נתנה לי מבט. "מה?" שאלתי.
"אתה לא אומר לי מה לעשות." היא הניפה את היד שלה.
"לכי כבר!" אמרתי והכנסתי את המזוודה שלי ושלה לתא המטען.
את הגיטרה שלה היא לקחה איתה למושב מאחורה.
התנעתי את המכונית, והיא הוציאה גיטרה והתחילה לפרוט בעדינות, מחליפה אקורדים, ומכונית הוצפה במוזיקה עדינה.
אחרי כמה דקות עצרתי את המכונית וכריס הרימה אליי מבט שואל.
"אני אקפוץ שנייה לאמא שלי." הסברתי.
"אמא שלך?" היא שאלה ובעינייה צץ ניצוץ של כאב. הבנתי למה.
"היא חולה." אמרתי בקצרה.
"או, אוקי." היא אמרה והפתיעה אותי. לא חשבתי שזה מעניין אותה, אבל כנראה שהעניין היה רגיש.
יצאתי מהמכונית וטרקתי את הדלת, בעוד כריסטינה נשארה במכונית.
__________________________________________________________________

"למה האקורד הזה לא זורם…" מלמלתי לעצמי בעצבים ולחצתי על המיתר עם האצבע שלי.
הצליל נשמע נכון.
התחלת לנגן את השיר הזה, השיר שמלווה אותי מהתקופה בה אמא שלי הייתה איתי.
הגיטרה ואני סוף כל סוף הסתדרנו, כששמעתי על החלון נקישה.
הרמתי את מבטי, ואישה כבת 40 עמדה מולי. יפה, עם עיניים בהירות ושיחר מתולתל וחום, על שפתייה מרוח אודם אדום ועל רגלייה נעליי עקב דקיקות.