אהבה מסוכנת- פרק 1

אוקיי, היום הראשון בעבודה החדשה הגיע, והבוס שלי עמד מולי, מסדר את העניבה היקרה שלו מול המראה. הוא נראה טוב, והוא היה צעיר במיוחד, מה שגרם לי לחשוב מתי הספיק להתחתן, ו'לייצר' בת, לגדל אותה עד לגיל 19, ולהישאר צעיר בו זמנית. גילו רק בן 45.
הוא גם היה ללא ספק גם נחמד יותר ממה שנראה.
תהיתי עם ה'עגלגלות' שלו נובעת מהפינוק שהוא יכול להרשות לעצמו או שהוא סתם שמנמן.
ירון לוין היה איש עשיר, אם לא אחד העשירים בארץ, ותמיד שמעו עליו.
פעם זה אירוע ההתרמה הגדול ביותר בעשור, בארץ הקטנה שלנו, ופעם זה הקוקטייל המפואר שהעלה את רווחיו בעשרה אחוזים.
"היא קטנונית מדי פעם, אבל זה לא משהו נורא." הוא אמר לי וקטע את המחשבות שלי בנוגע לכסף שהיה לו, והכסף שאני הייתי צריך כדי להתקיים.
קטנונית? זאת הייתה מילה טובה בשביל כריסטינה.
כריסטינה, היות והייתה הבת היחידה לאב מיליונר, ובת לאמא שנטשה אותה, חייה את החיים כפי שרצתה, מדורי הרכילות היו מוצפים בדמותה המוקצנת, וידיעות עליה נשמעו כל הזמן.
עד לא מזמן, ישבתי בבית וקראתי את העיתון של הבוקר, כשראיתי את הכתבה נכנסת לעיניי. על השער הראשי, תמונה של מכונית ספורט אדומה, עם גג פתוח מרוסקת על הכביש ואמבולנס בצד.
הכותרת גרמה לרעש אדיר בארץ – ' הבת של המיליונר הידוע ירון לוין, נפצעה קשה בתאונת דרכים ומצבה קשה. '. דפדפתי לאותו העמוד באותו היום, והתחלתי לקרוא את הכתבה.
"הנערה הצעירה בת ה-19, כריסטינה לוין, הבת של המיליונר הגדול בארץ, התהפכה במכוניתה בדרכה לביתה הגדול לאחר בילוי. עדים טוענים שהמכונית נסעה על הכביש כמו בריקוד סוער, זזה ממקום למקום, בפיתולים על הכביש, בעוד כריסטינה שומעת מוזיקה בקולי קולות. המצב הצביע על השכרות שלה, ועל אחיזתה בהגה. ב-4:34 לפנות בוקר נשמעה חריקה, והשכנים טוענים שהמכונית שלה התרסקה תחת למשאית. השוטרים שללו את רישיונה, ומצבה עוד לא ידוע."
עכשיו עמדתי מול ירון, והוא הרים את קולו וצעק לכריסטינה לרדת.
תמיד דיברו על העובדה שהיא מפונקת מדי, ומקבלת תמיד את מה שהיא רוצה.
הבנות קינאו בה, בגלל הרכוש הרב והגברים שרצים אחריה, והבנים קירקרו סביבה כמו תרנגולות בלול.
עכשיו היא ירדה לקומה השנייה, לבושה בחצאית ג'ינס וחולצה לבנה, על רגליה לבושות נעלי עקב קטנות, משהו שלא ציפיתי לראות.
"קראת לי אבא?" היא שאלה ונישקה לו על הלחי, לא מעיפה עליי אפילו מבט.
"כן מתוקה." הוא ענה לה ושלח לעברי חיוך לחוץ.
"זה בקשר לרישיון?" היא שאלה מיד. ירון אמר לי בהתחלה, כשקרא את קורות חיי, שהרישיון של כריסטינה נשלל ל-5 שנים הבאות, ואפילו אי אפשר להרהר על זה. הוא גיחך כשאמר שזה עוד אחרי שכל הגופים שלו זזו והתערבו בתיק – אחרת, כריסטינה לא הייתה יכולה לשוב לנהוג בחיים.
היא חייכה, כמצופה, והתיישבה על ספת העור הלבנה, מושיטה את ידה. כנראה חיכתה למפתח של מכונית חדשה, נוצצת. מפתח שהיה עכשיו ביד שלי.
"מתוקה, אין לי בשורות טובות." ירון אמר. היא הורידה את ידה והחיוך נמחק מפניה.
"מה זה אומרת?" היא שאלה.
"לצערי מתוקה, את לא תחזרי לנהוג בחמש שנים הקרובות." הוא אמר בעדינות. שמעתי את השיניים שלה נוקשות בחוזקה.
"מה זאת אומרת?!" היא הרימה את הטונים שלה עכשיו.
"אני מצטער מתוקה, אבל זה המקסימום שיכולתי לבטל. לא היית אמורה לחזור לנהוג אף פעם." הוא אמר.
"אתה לא יכול לסדר את זה, תאיים עליהם, תתן להם שוחד, משהו!" היא אמרה, וההצגה שירון חשש ממנה התחילה.
"מצטער מתוקה שלי, אבל פעם הבאה את צריכה לחשוב לפני שאת עולה שיכורה לגמרי. בנס נשארת חייה." הוא אמר וחיבק אותה. היא רקעה ברגליה על פרקט הרצפה.
"אז איך אני אמורה לזוז ממקום למקום?" היא צווחה.
"בשביל זה איתי כאן." הוא אמר והצביע עליי. כריסטינה הסתכלה עליי לראשונה ונראתה מהורהרת.
"אתה איתי?" היא נבחה אליי, שניה אחרי זה.
"זה מה שהוא אמר לא?" עניתי בטון עוקצני. לא סבלתי את המפונקות האלה, לא משנה כמה יפות היו, הן נראו שטוחות וחסרות עניין לחלוטין.
היא נעצה בי מבט, מבט שהייתי רגיל אליו, כשהייתי עובר ברחוב והבנות נעצו בי במט כזה. לא הבנתי על מה המהומה, אולי אלו היו העיניים.
"הוא יהיה הנהג שלך." ירון אמר.
"אני לא רוצה נהג, אני רוצה לנהוג בעצמי." היא קיטרה.
"אבל אמרו לך שאי אפשר נכון?" התפרצתי, ומיד השתתקתי. אסור לי להתפרץ ככה, ולאבד את המשרה שלי בגלל ילדה מפונקת.
"אני לא רוצה את הנהג הזה. תמצא אחר." היא אמרה לירון אחרי שנייה.
"הוא נהג המירוצים הכי טוב בארץ, הוא נוהג מעולה." ירון אמר.
"לא מעניין אותי, הוא אידיוט." היא אמרה והסתכלה עליי.
"טוב, זה לא נתון לוויכוח, אני שכרתי את איתי, ואני לא מתכוון לשנות את דעתי, מתוקה. את התפנקת אצלי יותר מדי וכמעט מתת בגלל הפינוקים האלה. אולי הגיע הזמן להציב לך גבולות." ירון אמר ונעמד.
כריסטינה נעצה בו מבט המום, בעוד אני חייכתי בסיפוק וראיתי אותו יוצא מהדלת של הווילה הענקית.
"אל תשמח כ"כ מהר, אתה תעוף עוד לפני שאני אספיק למצמץ." היא אמרה ונעמדה.
"או, אני לא דואג." צחקתי.
היא נעמדה במבט כעוס על פני הבובה שלה והניחה את ידיה על מותניה, מתקרבת אליי.
"אל תחזיק מעצמך יותר ממה שאתה." היא אמרה.
"או, בקשר לזה, את אל תדאגי." צחקתי.
היא הסתכלה עליי במבט עצבני, ואז הסתובבה והעיפה את שיערה על פניי, ריח של שמפו יקר עלה בנחיריי.
"בלתי נסבלת." מלמלתי כשהיא התחילה לעלות במדרגות.
הסתובבתי אבל שנייה לפני שפתחתי את הדלת למגורי העובדים, שמעתי את קולה.
"תהיה מוכן עוד דקה בדיוק, אני רוצה לצאת." היא אמרה.
נכנסתי לחדר שלי, מנסה להתרגל לגודל הענק הזה.
המיטה הייתה חדשה כנראה, ולא היה גרגיר אבק על השידה.
נאנחתי ולקחתי את הפלאפון שלי, הכנסתי אותו לג'ינס וצאתי לסלון. היא כבר עמדה שם, לבושה במעיל לבן והקפיצה את הרגל שלה על הרצפה.
"אמרתי דקה." היא אמרה בטון עצבני במיוחד.
"מצטער, אני לא סופרמן." אמרתי ופתחתי לה את הדלת.
היא יצאה.
"אתה לא סופרמן, אתה סופר-אידיוט." היא אמרה.
"ואת חתיכת מפונקת." עניתי.
"תשמור על הפה." היא אמרה.
"תלמדי לשמור על שלך ." עניתי.
היא עמדה מול המכונית השחורה והחדשה, בזמן שנכנסתי לתא הנהג.
"אם את מחכה שאני אפתח לך את הדלת, חבל על הזמן." אמרתי אחרי כמה שניות, והיא פתחה את הדלת האחורית ונכנסה.
"חיה, פשוט בהמה, מה אבא שלי חשב לעצמו שהוא בחר בך?" היא אמרה לעצמה.
"כנראה חשב שאני חתיך, ושתמותי עליי. הוא רק לא לקח בחשבון שאת אנטיפטית, שלא אוהבת אף אחד חוץ מאת עצ-" התחלתי אבל היא הרימה את היד שלה וסימנה לי לשתוק, עונה לפלאפון שלה שרטט.
"אני בדרך. אלה אם כן, הנהג לא מעונייו לנהוג." היא אמרה והסתכלה עליי דרך המראה, ולפני שהספיקה להוסיף עוד מילה המכונית דהרה קדימה.
"לא מוקדם?" היא שאלה את מי שדיבר איתה בטלפון.
"רק 9 בערב." היא אמרה ואז צחקה.
"אולי." אמרה אחרי כמה שניות.
"אוקיי, תזמין לי וברגע שההזמנה תגיע אני כבר אהיה שם." היא אמרה, מרוצה מעצמה.
היא ניתקה את הפלאפון ואמרה לי. " ישר, בר ' הוואנס'." היא אמרה. ידעתי איפה זה ופניתי פנייה חדה.
"אתה מתכוון להמשיך לזחול על הכביש.?" היא אמרה.
"אם אני אעשה את מה שאני יכול, הבגדים שלך יקרעו ויעופו מהחלונות." אמרתי, מתחכם.
"והיית מת שזה ייקרה." היא חייכה חיוך ציני.
"האמת שלא, קטנטונת, את לא מעניינת אותי בשיט." אמרתי.
"קטנטונת?" היא אמרה והתעלמה מההערה שלי.
"כן, כזאת קטנה." אמרתי והרמתי את היד שלי מההגה, מסמן לה קטן עם האצבע.
"טוב, אתה בטח מזדהה עם הגודל הזה." היא אמרה ושלחה מבט לעבר הג'ינס שלי.
אאוץ'. זה כאב. אין דבר כואב יותר מפגיעה בגבריות של הגבר.
"איך את יודעת להשוות בדיוק?" אמרתי והוספתי "כבר הספקת לבדוק?".
היא שתקה שנייה ואז פרצה בצחוק מזוייף. "מתוק, אני לא בת 15, אתה יכול להפסיק לשחק אותה בוגר." היא אמרה ואז הקול שלה חזר להיות תוקפני והפקודה הבאה יצא מפיה.
"עצור פה. אידיוט." היא אמרה וברגע שבלמתי היא יצאה.
נשארתי במכונית ופתחתי את החלון.
"מתי את מסיימת?" שאלתי.
"תביא את המספר שלך." היא אמרה.
"אה, אני לא מחליף מספרים כ"כ מהר." אמרתי בציניות וחייגתי מהפלאפון שלי את המספר שלה.
"תשמרי אותי." אמרתי כשהיא הסתכלה על הצג.
"שמרתי." היא אמרה.
"אז מתי את מסיימת? שאני אבוא לקחת אותך" אמרתי.
היא חייכה חיוך שטני ואז התכופפה לחלון.
"לא מותק, אתה נשאר פה, עד שאני אסיים." היא אמרה, והוסיפה סקול מתוק ומזוייף.
"אם לא טוב לך, אתה תמיד יכול להתפטר." היא סיימה ובזאת הסתובבה אל הבר, נכנסת דרך הדלת בעוד השומר מביט על התחת שלה שזז מצד לצד.
"בלתי נסבלת." אמרתי שוב והרבצתי להגה בעצבנות.