אהבה ממבט אחר – פרק 1

נקודת מבט שיראל-

"להתראות יהלום שלי!" שמעתי את קולה של אמא מהדהד מהמרחקים.
אחזתי בידו של אבא שלי , לבושה בשמלה הלבנה עם חגורת התחרה הזהובה. שרשרת הפנינים שעל צווארי רישרשה ונעלי העקב הלבנות שעל רגלי, נקשו על רצפת העץ ומשכו תשומת לב מכל הסובבים.
האמת? זאת פעם ראשונה שאני הולכת עם אבא שלי לאירוע.
בגיל שלוש, הורי התגרשו. הם היו רבים כל יום והיחסים ביניהם היו על הפנים. אחרי שהם התגרשו, הם תמיד היו ב"כאסח" אחד עם השנייה. אמא שלי, לא הרשתה לי לבוא איתו לאירועים משפחתיים. בעצם, היא לא רצתה בכלל שאני אבוא אליו.
בגלל שלא הייתי נפגשת איתו הרבה, רק פעם בשבוע , לא הכרתי כמעט את משפחתי מצד האבא. הכרתי רק אותו, את אחותו ואת הוריו.
אז הפעם זאת הייתה הפעם הראשונה שהלכתי איתו לאירוע משפחתי- חתונה של בת דודתו.
הרגשתי ממש רע, ידעתי שאני לא אכיר אף אחד. ידעתי ששום שם לא יצלצל לי מוכר, והרגשתי השפלה . הרכנתי את ראשי והסמקתי. מאוד התביישתי. נסענו לאחד האולמות המפוארים . במשך חצי שעת הנסיעה , אבא לא הפסיק לקשקש. הוא כל הזמן דיבר על שירים וריקודים שהוא אוהב וסיפר בלדות וסיפורי עם. אני ישבתי ושתקתי. הבטתי לחלון והסתכלתי על הירח הלבן שזה עתה עלה .
כשהגענו לאולם, הריקודים היו בעיצומם. הייתה מוסיקת ואלס חזקה ברקע. נכנסתי בשקט. כפי שחשבתי- לא הכרתי אף אחד.
מלצרים סתובבו בין האורחים וחילקו משקאות וקוקטיילים. אבא הציג בפני כל מיני אנשים שלא הכרתי. לחצנו ידיים וחייכתי אליהם חיוך מאולץ.
הייתי חסרת עונים, רציתי רק לחזור הבייתה. הלכתי לאחד הכיסאות שליד החופה.
ניסיתי לחשוב על מחשבות טובות. חשבתי על הציור שציירתי היום. סצנה מתוך מסיבת סמבה סוערת. אני לא רוצה להשוויץ אבל אני ציירת מוכשרת. כל דבר שאני רואה , אני תופסת מוזה ומתחילה לצייר אותו. לכן, הציורים גורמים לי להרגיש אופטימית.
בעוד שהפלגתי במחשבותי הנעימות, מישהי הפסיקה את העונג שהיה לי באותו הרגע ונפצה אותו לרסיסים.
נערה שנראתה בערך בגילי, נעמדה מולי ואמרה בקול עדין :
"מי את?"
לא הכרתי אותה והיא גם לא הייתה מוכרת לי. היא הייתה רזה, עם שיער שחור קצר, קארה כמעט. עיינים כחולות, ועור לבן כמו סיד.
"אני דיאנה" היא אמרה , והושיטה את ידה הקטנה והחיוורת.
הושטתי לה אדי ונעצתי בה מבט שואל. מה היא רוצה?!
"בת כמה את ? " היא שאלה.
"בת שבע עשרה" ענתי לה.
"גם אני!" היא קפצה ישר. היא הייתה עליזה ושמחה כל כך, שזה התחיל להפחיד.
"אני מהמשפחה של החתן…" היא מילמלה.
"אני ממשפחת הכלה, מינה סתם…," אמרתי.
"אז, עד שהחופה תתחיל, נחליף כמה מילים?"
זווית של חיוך נראתה על פני. טוב, היא דיי נחמדה.
לא שמנו לב איך הזמן עבר , דיברנו כל כך הרבה, ולא שמנו לב איך עברו להן שלוש וחצי שעות . לא שמתי לב אפילו לאבא שלי שאמר לי "בואי , הולכים." ממש נהנתי עם הדיאנה הזאת.

נקודת מבט של דיאנה-

ואוו! איזה חמודה השיראל הזאת! כשהיא רוצה, היא יכולה להתחבר ממש בקלות.
על מה לא דיברנו? שיראל סיפרה לי על היותה אומנית דגולה. היא הראתה לי כמה תמונות מהנייד שלה . ואוו! היא סופר מוכשרת! היא סיפרה לי על החברות שלה, על המשפחה שלה..
וגם אני סיפרתי לה!
סיפרתי לה שנולדתי להורים מאוד עשירים. הם היו מליונרים! גרנו בוילה ענקית עם עשרה חדרים! בקיצור, לא היה חסר לי כלום פרט לדבר אחד- הורים אמיתיים.
ההורים שלי שנאו אותי. הם לא אהבו אותי ולא שמו עלי. הם היו אגואיסטים והיה להם אכפת רק מעצמם. לא היה להם אכפת שאני אמות ואגווע ברעב, שלא יהיה לי מה ללבוש, לאכול ולשחק. מבחינתם – שאני אמות!
אז פשוט שנאתי אותם והם אותי אז החלטתי לעשות מעשה ולעבור לסבתא שלי, אצלה אני גרה עד היום.
שיראל אמרה שזה סיפור טראומתי. אני דווקא חושבת ששלה יותר.
"טוב, אז דיאנוש, אני צריכה ללכת.." אמרה שיראל.
"מה ?! ואוו איך שהזמן טס!" צעקתי.
החלפנו מספרי טלפונים כמובן…
"אז מתי אנחנו נפגשות?" אמרה שיראל.
"מחר מתאים"? שאלתי .
"סבבה" היא אמרה ולראשונה היא חייכה ממש!
החלפנו כתובות מגורים .
"אז מחר, אני אכיר לך את החברים שלי" אמרתי לה.
אני בטוחה שהיא מאוד מאוד תופתע ותשמח להכיר…