אהבה שכבר לא שלי – פרק א'

הרגשתי מחנק שראיתי אותו.
עברה שנה שלמה,מאז שראיתי אותו בפעם האחרונה.
למרות שהיינו בשני קצוות שונים של החדר,עדיין יכולתי להרגיש את הבושם הנעים שלו עד אליי.
הוא הביט בי מבט חד, אותו מבט שהכאיב לי יותר מכל.
"טוב,כנראה שכולם זוכרים את מר כפיר,שאחרי שנה שלמה של געגועים החליט לחזור אלינו",אמרה המנהלת בזמן שעמדה לידו.
חשתי קנאה,כשהבנות החדשות הביטו בו בעיניים מעריצות.
'הוא לא שלך כבר,לא שלך,שכחי אותו',חזר אותו קול פנימי בראשי.
"נעים להכיר כפיר,אני אתי המחנכת,שב בבקשה ליד מורן."
פעימות ליבי התחילו לרוץ,רציתי לצעוק בבקשה לא,אבל אין לו עוד מקום לשבת חוץ מליידי,הילדה המוחרמת.
הוא עשה את דרכו לשולחן שלי,כן,שעכשיו גם שלו,הוריד את התיק והתיישב.
הילדות שבעבר כונתו חברות שלי,הסתובבו להביט עליי במבטי בוז.
הנחתי את ראשי על ידיי,לא יכולתי להביט בו,למרות שידעתי שאני לא אשמה במה שאמרו עליי שנה שעברה,אבל לאף אחד לא היה איכפת מה אני אמרתי להגנתי,לו לא היה איכפת,הוא אפילו לא רצה לשמוע.
כן,היינו חבורה,החבורה של אותן 'מקובלות'. לא ידעתי גבולות,ומתי שהייתה לי ההזדמנות הייתי מעליבה את החלש ממני,בין אם זאת הילדה השמנה בלי החברות,או החנון שלמד כל הזמן.
לא ידעתי,לא רציתי לדעת כמה אני פוגעת בהם,הם היו בידור בשבילי ולא אנשים חיים.
ואז הוא הגיע,ממש כמו היום,בהפתעה נוחת עלינו סערה ביום בהיר.
הוא היה חתיך,כולם הסכימו. הבנות ראו בו את 'האביר על הסוס הלבן' והבנים מתחרה על התואר של אותו אביר,או סתם שחקן נוסף לכדורגל.
הוא הקרין אור סביבו.
בהפסקה הראשונה שלו איתנו ביחד,טלי זאת שהייתה החברה הכי טובה שלי (מצחיק לשמוע את זה היום) ניגשה עליו והתיישבה במקום לידו.
"היי,אני טלי",אמרה לו עם חיוך.
"שם יפה",אמר כפיר.
"תודה,גם שלך",הסמיקה.
"אם את אומרת",הסתכל בה במבט ארוך ומיואש.
"אולי השם שלך לא כל כך יפה,אבל העיניים הכחולות כן,יש לך חברה?" התבוננתי בה מהצד בפליאה,אומץ היה לה בשפע. ואני ושאר החבורה ציחקקנו בצד,ואז הוא הסתכל עלינו,ישר אל תוך עיניי,אהבה ראשונה? ככה קוראים לזה? הלב שלי פעם במהירות הכי גדולה שאי פעם הרגשתי.
"את רוצה להיות חברה שלי רק על סמך העיניים הכחולות שלי? ואם מאחורי אותם עיניים מסתתרת מפלצת?"
טלי הסתכלה עליו בשוק,ואמרה:"אז אתה כנראה המפלצת הכי יפה בעולם",אבל הוא לא חיכה לסוף משפטה ויצא בריצה מהכיתה,ראיתי דמעה בקצה עיניו.
"וואי,מה יש לו?",אמרה טלי וכל החבורה הסכימה איתה,אבל אני כבר לא הייתי שם יצאתי מהכיתה לחפש אותו,שמאחוריי אני שומעת את נועה עוד אחת מהחבורה לאן אני הולכת?
עדיין לא היה לי אומץ להרים את הראש,למרות שיכולתי להישבע שהוא מסתכל עליי. הרגשתי דמעה זולגת על הלחי שלי,הודתי לאלוקים שהמורה לא שמה לב אליי.
אחרי שלא ראיתי אותו בקומה השניה,ירדתי בריצה לקומת הקרקע של המבנה,ואז הבחנתי בו מזווית העין יוצא מהשירותים של הבנים,הוא יצא מהמבנה ואני אחריו,רואה איך שהוא הולך למקום מבודד על הדשא שליד השער,הוא התיישב צמוד לשער בקצה שלו ואני נעמדתי לידו וחסמתי לו את השמש.
לא ידעתי מה להגיד לו,רק רציתי שהוא ימשיך להתבונן בי עם עיניו,ההרגשה שהייתה לי בכיתה לא עברה.
"אתה תצטרך לסלוח לטלי,היא לפעמים חסרת טאקט אבל ממש",אמרתי וראיתי את שעיניו אדומות קצת.
"כן שמתי לב,אבל עכשיו אם לא איכפת לך לזוז,את מסתירה לי את השמש",אמר וחייך,וזה היה הדבר הכי יפה שראיתי.
"כן,אופס,כנראה שגם לי חסר טאקט לפעמים",אמרתי והתיישבתי ליידו.
"כנראה שאתם לא חזקים בדבר שקוראים לו טאקט בבית ספר הזה,אגב ילדה שמסתירה לי את השמש,איך קוראים לך?"
חייכתי:"מורן".
"מורן,הייתה לי ידידה בשם כזה בבית ספר הקודם,אני מתגעגע אליה,כנראה שמצאתי לה מחליפה כרגע,רק אם את מסכימה?",חשתי איך המבט שלו נהיה חלק ממני,
"כן,אני מסכימה",אמרתי כמו ילדה מתלהבת