אהבה לא בטוחה פרק 4. בבקשה תקראו!

פרק 4 :
"כן..?" חיכיתי בקוצר רוח.
"אני.. אני לא יודע איך לומר את זה."
"אם אתה לא יודע איך להגיד את זה, למה התקשרת?"
"אני.. אני יודע שזה נחשב בגידה, אבל את מוצאת חן בעיניי מהרגע הראשון שנפגשנו."
עברה שתיקה ארוכה בקו. רציתי לצרוח מאושר- אבל גם לבכות מצער. אני גם מוצאת חן בעיניי מישהו שאני מחבבת, אבל המישהו הזה, הוא אח של עודד, שיוצא איתי והמישהו גם חבר של נטשה.
"את פה?"הוא שאל לאחר 2 דקות של שתיקה.
"דן, אני מחבבת אותך, מודה.. אבל אתה חבר של נטשה. אני פשוט לא מסוגלת לעשות לה דבר כזה."
"גם אני לא מסוגל לעשות דבר כזה לאחי."
"אם אתה רצית להיות איתי, למה עשית עיניים לנטשה בפארק?"גלשתי לעניין אחר.
"עשיתי לך. אחר כך, לא ידעתי איך להגיד לך אם את רוצה לצאת איתי. אז המצאתי תירוץ על נטשה. אחרי שהגבת בצורה כזאת, גיליתי שאחי מנסה להיות איתך, אז באותו זמן הזמנתי את נטשה לפקוח עליכם עין. אמרתי לו שאני מחבב את נטשה, וכשהוא אמר שהוא מאוהב בך, פשוט רציתי להניח לך. אבל זה היה כבר מאוחר מדי, כבר הסכמתי עם נטשה שנצא ולא יכולתי להגיד לה לא. אני פשוט מרגיש רגשי אשמה, שאני עם הבחורה הלא נכונה."
"ובגלל זה נעצת בי עיניים בבית ספר?"
"בערך. איך שהתאהבת בעודד.. זה קצת שבר אותי. "
"דן, אנחנו בקושי ידידים +. איך זה שבר אותך, אני מבינה שאני מוצאת חן בעינייך, אבל להישבר, זה לא קצת מוגזם?"
"צודקת.שכחי שאי- פעם דיברנו על זה." והוא ניתק.
אוקי, זה היה קצת מוזר.. רציתי לשמוח, אבל רגשות האשמה הציפו אותי.
לא יכולתי לשמוח. אני מקווה שהשיחה הזאת לא תתגלה לאף אחד… אחרת אני מתה.
נאנחתי בספה העשויה מעור בצבע שחור, בסלון. אבי לא התייחס, מרוב כעס אליי.
אבל אימי באה וניסתה לדבר איתי.
"היי."היא התחילה.
"הי." אמרתי בכבדות.
"משהו קרה, מותק שלי?" היא התחילה עם השאלות.
"כלום, אני סתם נאנחת פה."
"אני יודעת מתי את משקרת, מור."
"טוב אני מודה, עבר עליי יום די מצפוני." (אם יש מילה כזאת. מהשורש: מצפון –מצפוני.)
"מה זה מצפוני?" היא תקעה בי מבט של חוסר ידע.
"נו.. שורש של מצפון – מצפוני. עזבי, אני בעצמי לא מבינה. קיצור- יום עם רגשי אשמה."
"זה העניין, עשית משהו ואת מצטערת עליו?"
"לא אני עשיתי. יותר נכון 'ידיד' שלי עשה." עם מירכאות בידיד.
"מה הוא עשה שגורם לך להרגיש ככה?"
"הוא.. אימא, עזבי ענייני בנות."
אימא עשתה פרצוף נעלב ביותר. "הבנתי, אני אבו- גבר." היא קיפלה ידיים ברגזנות. "אז זה בגלל, שאני דואגת לכול ענייני הבית, נכון?! כי אני לא מתאפרת יותר כמו תיכוניסטית, אני כבר לא שמה מסקרה, או מספיקה לסרק את כול השיער, או שמה בגדים אופנתיים או הולכת לשופינג!" היא צרחה ופרצופה היה אדום כמו עגבנייה. איך שאומרים: ' היא די הרחיקה לכת.'
"אימא, מה זה קשור?"
"לא, אני אבו- גבר, זה הכול!! כנראה, בגלל הבית השורץ בנים, אני צריכה ללכת לשופינג!" היא גררה אותי בידה עד לקניון. כמו משוגעת היא הלכה, עם יותר מדי איפור, חצאית שרואים לה את כול התחתונים, גופייה אופנתית שלא קשורה וכפכפים. הייתי כבר מעדיפה ללכת לחדר, מאשר להיות מובכת בכול הקניון.
"אימא.. כבר קנית מלא בגדים במידה 12, בואי נלך כבר!!!" אמרתי לה לאחר שעה.
"לא, זה לא מספיק, הגיע הזמן לקנות מכנסיים!" היא שוב גררה אותי עד לחנות הילדים של הג'ינסים.
"בלי להעליב, אני חושבת שילדתך, גדולה מדי לחנות הזאת." המוכרת אמרה בפרצוף שעומד להקיא, כשהיא ראתה את אימי.
"מי דיבר על ילדתי בכלל?" היא אמרה בהעלבות. "אני מדברת עליי!" הפרצוף של המוכרת הפך לדי המום.
אימי רצה וקנתה את כול הג'ינסים במידה 14,( טוב זאת השתפרות. ) ואחר כך היא קנתה שרשראות של BFF לי ולה. עמדתי לשים שקית מעל ראשי, בשביל שלא ישימו לב אליי.
אחרי השופינג הנוראי הזה, באתי הביתה וכבר שכחתי מכול עניין –הבנים שעבר לפני אימא.
הבנים בבית הסתכלו עלייה באימה, כאילו מפלצת נכנסה לבית. החולצה שלה הייתה עם פרפר מנצנץ וראו לה את הפופיק, המכנס שלה היה טרנינג שמתאים לילדות בני 4. עם ציורים חמודים.
והכי נורא, זה מזמן עלה לה מעל הברכיים.
היא נראתה מישהי, שהמוח שלה לא התבגר אבל הגוף כן.
לאחר שהיא הבינה שזה לא ממש יפה, (לאחר יומיים.) היא החליפה בגדיים לבגדים הנורמאליים שלה.
כול המשפחה שלנו נשמה נשימת הקלה.
———————–
אחרי היום של השופינג המוטרף, היה בוקר והלכתי לבית ספר.
דן לא הפסיק לנעוץ בי עיניים, כאילו ציפה ממני לתשובה אחרי מה שקרה. מה כבר אפשר להגיד על זה?
אבל התעלמתי. טוב, כמעט לא התעלמתי. לפעמיים נעצתי בו חזרה, כדי שינעץ עיניים במשהו אחר.
דיברתי עם נטשה כול היום, גם עם עודד לפעמיים, היה מאוד כיף. אבל כל פעם שראיתי את נטשה הרגשתי רע.
מזלי, שאף אחד לא שם לב אליי בקניון, אף אחד לא הכיר אותי שם..
בפלאפון, סיפרתי לנטשה את מה שקרה בקניון. היא לא יכלה לדבר מרוב צחוק. אבל היא הבטיחה לא לספר את זה לאף אחד. ואני מכירה אותה, היא אף פעם לא סיפרה סודות עליי למישהו.
"איזה יום.." חשבתי לעצמי, נאנחת שוב בספה, תוהה מה לעשות.
פתאום הפלאפון צלצל.
"הלו?" שאלתי.
"היי."
"היי עודדי, מה קורה?" הכרתי את קולו כבר.
"סבבה.איתך?"
"בסדר גמור. משועממת." צחקתי קצת.
"אולי את רוצה ללכת שוב לדייט?" הוא שאל.
"ברור, מתי?"
"מחר, יהיה לי סבבה."
"אוקי, מחר, שעה?"
"20:00. מה דעתך?"
"בסדר. מקום?" שאלתי ולאחר מכן הוספתי: "רגע אחד, לא קבענו כבר, במסעדת 'שלום עליכם'? "
"אהה.. וואלה, אז נשנה רק את השעה. פשוט חצי שעה לפני יש לי משהו משפחתי. "
"אוקי." בכלל לא הייתי סקרנית על 'המשהו משפחתי' הזה. "יאללה, ביי." הוספתי.
שנינו ניתקנו בו זמנית. איזה כיף, דייט עם עודד שוב. מקווה שהפעם הוא ישתנה.
————————
התארגנתי לדייט, הייתה לי שמלה ירוקה, (שוב!) אבל פרחונית, מסקרה בעיניים, מחליק בשיער, כול כך ציפיתי לזה. השעה הייתה 19:30. התקשרתי לעודד לוודא שהוא מוכן:
"אז אתה מוכן, עוד חצי שעה?" שאלתי.
"בטח. רק אל תבואי עכשיו, טוב? " הוא אמר לי לא לבוא לבית שלו, כי המסעדה רחוקה והוא עומד להסיע אותי באוטו של ההורים שלו.
"בסדר, מה אתה לחוץ כול כך?" הרגעתי אותו.
"לא לחוץ.. פשוט.. נו עזבי לא משנה, יאללה אני חייב לנתק, ביי." והוא ניתק.
עוד לפני שהספקתי לשאול למה. רק שעודד לא יתנהג ככה בדייט, בבקשה לא.
ראיתי שהייתי מוכנה לגמרי, חצי שעה לפני. נאנחתי שוב בספה, (פעם שלישית גלידה!) משועממת, חושבת מה לעשות. אימי, (עדיין לא רגילה.) באה וראתה שאני שוב נאנחת. היא ישבה מולי.
"מה קורה, ינאנחת אחת?!יו מאן."
"כלום. אני משועממת." ניסיתי להתעלם מצורת הדיבור שלה.
"אוקי, מאן. מציעה רק, לכי לעודד עכשיו, בטח לא אכפת לו."
"הוא ביקש ממני במיוחד, לא לבוא עכשיו."
"אוי, הוא מנסה להסתיר ממך משהו." היא נאנחה יחד איתי.
"מה את חושבת – שאני צריכה ללכת?"
"כן, חברות היא בלי סודות! מאן." היא הוסיפה את זה אחר כך והתעצבנתי יותר.
"אימא, אם אני הולכת עכשיו ומסתכנת בגללך, את מבטיחה לי כשאני אחזור, את תחזרי לאימא רגילה, נורמאלית?"
"על מה את מדברת יו? אני אבו גבר כשאני מתנהגת נורמאלי. "
"את לא, זה רק במוח שלך, מצטערת אם העלבתי אותך." פרשתי לה את ידיי כדי שתחבק אותי.
עכשיו היא חייכה בנורמאליות וחיבקה אותי בחום אהוב.
הלכתי לבית של עודד בשמחה ודפקתי בדלת.
עודד מיד פתח לי.
"מור! מה את עושה פה? אמרתי לך לא לבוא עכשיו." הוא עצר אותי וראו שפניו לא היו שמחות בבואי.
"תן לי להיכנס…" ניסיתי להיכנס בכול כוחי.
"לא אני לא יכול, אני עסוק, עניינים אישיים."
"אתה עומד להתחיל את הקשר עם סודות?"
"סיפרתי לך את כול הסודות, אין לי עוד מה לספר, אספר לך אחר כך את העניין האישי הזה, כשאהיה רגוע יותר."
"אז אתה עומד לעצור אותי חצי שעה, לייבש אותי ככה?" עשיתי חיוך ערמומי.
"טוב תיכנסי, אבל בשום פנים ואופן, את לא מדברת עם דן עכשיו, הוא השתגע אחרי שמשהו קרה לו."
"אוקי." למרות שזאת הייתה בקשה מוזרה, לא ידעתי מה להגיד לו, רציתי רק להיכנס.
הבית היה ריק. הוא היה יפהפייה אבל ריק. רק דן היה שם, מתוסכל יושב בספה הלבנה.
כשהוא הסתכל עליי פניו עוד יותר היו מתוסכלים. ישר עודד חסם אותי מלגשת לדן, לנופף לו לשלום.
"את זוכרת את ההסכמה שלנו נכון?" הוא לחש לי.
הנהנתי בראשי בשקט. די ריחמתי על דן באותו רגע. בטח עבר ריב בינו לבין עודד.
דן הלך במדרגות, למעלה לחדרו וסימן לי לבוא לשם.
לא ידעתי מה להגיד או מה לעשות אבל רציתי לנחם קצת את דן אז אמרתי לעודד שאני עולה לשירותים.
שהיו ליד. עמדתי לפתוח את הדלת של השירותים אבל דן עצר אותי. בינתיים, היה עודד מסתכל בטלוויזיה בכעס.
"מה קורה פה, דן? עוד פעם ריב ביניכם?"
"לא, הפעם זה יותר חמור."
"מה , מה קרה?" שאלתי בבהלה.
הוא לחש לי, הייתי בשוק.
———–