אהבה לא בטוחה. פרק 3 בבקשה תקראו.

פרק 3:
לא, באמת? שוב צלצל הפלאפון. איך לא היה לי כוח לענות. הושטתי את ידי בכבדות ובאיטיות לחצתי על המקש הירוק.
"מה?" שאלתי בחוסר כוח.
"אמ.. הי זה עודד."
נבלעתי. איך אני אגיד לו את מה שנטשה רצתה שאגיד?
"כן, מה קורה עודדי?" כינוי חדש לעודד. 'עודדי.'
"את רוצה ללכת מחרתיים למסעדה שוב? הפעם בלי דן ברקע."
"אמ.. ואוו איך אני אגיד את זה?" התלבטתי. "עודד, זה בלי כוונה רעה, אבל אתה די התייחסת אולי כמו אחות בדייט הקודם."
היה שקט בקו השני. חיכיתי בקוצר רוח שיענה כבר.
"למה את חושבת ככה?" הוא אמר בלחש.
"אולי כי לא הסתכלת עליי, סיפרת לי את כול הסודות שלך אבל לא יכולת לחבק אותי.. יש משהו שעובר עלייך?"
"אמרתי לך שלא יכולתי לחבק אותך אחרי כול הסודות האלה.."
"אז, כאילו אחרי כול הסודות האלה הפכתי לאויב שלך?"
"את לא הקשבת לכול הסודות, נכון?"
נבלעתי שוב. באמת לא הקשבתי לכול. כי בוא נודה, עודד היה פטפטן שלא נתן לי לדבר כול הערב. לא יכולתי להשחיל מילה ולכן גם לא הקשבתי לו.
"איך יכולתי בדיוק, אם לא נתת לי להשחיל מילה כול הערב?" אזרתי אומץ לאט, לאט." אתה דיברת כול הערב ואני שתקתי. בגלל זה גם לא הקשבתי לך כול הזמן."
"אז זהו, שחוץ מהסודות שלי אמרתי עוד משהו:' אני לא חושב שבדייט הזה אני אתייחס אלייך כמו חברה חברה, כי אני עדיין לא בטוח שאת לא מאוהבת בדן יותר.' וגם לא יכולתי להגיד לך את זה בקול בפלאפון כי פחדתי שדן ישמע אותי."
"ובגלל זה לא רצית לחבק אותי?" הייתי די מופתעת.
"כן.. טוב עכשיו זה לא נשמע כול כך טוב." הוא הודה.
"בדיוק, גם אם אני אחותך, אתה לא יכול לחבק אותי כמו נורמאלי? "
"את רומזת, שאני לא נורמאלי?"
"אתה פשוט לא מתנהג ככה. אתה לא מתנהג כמו שצריך להתנהג כמו בדייטים. אין לך אומץ לעשות כלום, איך אצא איתך לדייט כשאתה לא מסוגל לחבק אותי?"
"את עושה עניין מסתם חיבוק."
"זה לא סתם חיבוק, עודד. זה חיבוק שמוכיח שאתה לא פחדן." טוב, באמת עשיתי קצת עניין, אבל זה היה מאוחר מדי לשכוח מזה.
"על מה את מדברת? את חושבת שאני פחדן?"
"לא. אתה פשוט מראה לי שאתה כזה. כשתאזור אומץ תוכיח לי."וניתקתי.
טוב, זה היה קצת רע מצדי. פשוט לא,לא יכולתי, לא יכולתי להיות עם מישהו כזה פחדן.
הלוואי שדן היה מתייחס אליי קצת. אני יודעת, זה מגעיל הוא חבר של נטשה, אבל הוא בן אדם עם לב טוב ועם אומץ. עודד נראה לי פתאום סתם מוזר.
שוב שכבתי מבולבלת במיטה, מנסה לחשוב מה אעשה בדיוק בלימודים? דן שמע על כול מה שאני ועודד דיברנו בפלאפון? אם כן הוא בטח יחשוב שאני מגעילה ואיומה. ואם לא, בטח עודד יספר לו.
ואם נטשה תגלה את זה גם, ותחשוב שאני מגעילה בלי לב שאני מעדיפה מישהו חזק מאשר מישהו חלש ופחדן? ואז אני אשאר בלי חברים?
נתתי לעצמי סטירה. 'תשתלטי על עצמך, מור פיכמן, תפסיקי להיות כזאת היסטרית!'
ואז, בלי הודעה מוקדמת, שמעתי משהו דופק בדלת.
באותו זמן, הייתי לבד בבית, קצת פחדתי, כאילו מי זה יכול להיות, כששני ההורים שלי עדיין בעבודה, אחי הגדול בצבא ואחי עדיין בבית ספר?
פתחתי לאט, לאט את הדלת. עודד חיכה לי שם.
עם זר ביד. עברו רק עשר דקות מאז שדיברנו ,איך הוא הספיק?
מה שבטוח, הוקסמתי לגמרי. איך הוא עשה מעשה כזה אחרי שהתנהגתי אליו כזה מגעיל?
חיבקתי אותו חזק, חזק.
"איך עשית לי דבר כזה, אחרי שהתנהגתי אלייך מגעיל כל כך? " שאלתי אותו.
"לא התנהגת אליי מגעיל, פשוט הבנתי אותך. אני רוצה להוכיח לך שאני לא פחדן ואם אני כן, אני כבר לא רוצה להיות כזה."
נישקתי אותו בלחי ולחיו הפכו לסמוקות לגמרי. הרחתי את הפרחים בזר ועוד יותר הוקסמתי.
פרחי כלנית עם ורדים ועם נרקיסים.
"אתה כול כך מקסים!" הוספתי. "ברור שאני אבוא איתך לדייט מחרתיים!"ושוב חיבקתי אותו.
"אז.. נהדר, בשבע וחצי, במסעדת "שלום עליכם עם לחם." (שם מוזר ביותר.)
"בטח שאבוא, יאללה להתראות, ניפגש מחר." ושוב חיבקתי אותו. הוא נופף לי לשלום, גם אני אליו.
הייתי כול כך שמחה. שמתי את הפרחים בכד, שבחדר שלי.
קפצתי על המיטה בשמחה וחשבתי מה יקרה בדייט הבא.
עבר יום, קמתי בשמחה ודילגתי אל עבר הבית ספר. חיכיתי בחוסר סבלנות לעודד בכיתה.
אבל הוא לא בא. גם אחרי הצלצול.
גם אחרי שני שיעורים, גם אחרי שלוש שיעורים, ארבע, חמש… עד סוף יום הלימודים.
כבר התעייפתי מלחכות לו בשער ופשוט חזרתי הביתה. אולי הוא חלה או משהו.. למה שהוא לא יבוא לבית ספר בגללי?
אבל זה היה די מבאס. חיכיתי כול הזמן וסיפרתי לנטשה הכול והיא די התלהבה כמוני.
אבל דן, דן נעץ בי עיניים כול היום. זה ממש הלחיץ אותי. למה הוא לא מתעסק בחברה שלו?
אבל אני לא חושבת שנטשה שמה לב במיוחד, הם עדיין נראו כמו זוג יונים.
מיד כשחזרתי, אימא ואבא הסתכלו עליי במבט כועס.
"מה זה היה זר הפרחים בחדר שלך?"אימי שאלה ברוגז.
"סתם..חח קיבלתי ממישהי ששכחה את היום הולדת שלי לפני 5 חודשים..?" וואו אני ממש לא יודעת לשקר.
"לפני זה, תסגרי קודם את החלון." אבי ענה לי.
מה? על מה לעזאזל הם דיברו? כנראה שכול כך לא ידעתי לענות, כי אבי המשיך לדבר אחרי 5דקות של שקט.
"את יודעת על מה אני מדבר, גברתי הצעירה." הוא עבר לשלב ה 'גברתי הצעירה.' שלב חמור למדי. "את יודעת כמה דבורים נכנסו לחדר שלך?! היינו צריכים להזמין מדביר! כמה פרחים ה 'חברה' שלך שמה לך?"
הייתי די מופתעת, אבל הייתה לי הקלה.
הוא הראה לי את החדר המצחין. יותר נכון, הראה לי כדי שאריח. עמדתי להתעלף עוד שנייה. וראיתי דבורה מתה בקיר, שכנראה המדביר עדיין לא ניקה אותה. מפחיד למדי.
ואז שוב הסתכל עליי בכעס. אבל אז, ראיתי שהזר נעלם. וגם אני הפכתי לכועסת.
"אתם זרקתם את הפרח שלי?!" צרחתי מכעס.
"כן! למה הוא כול כך חשוב לך?! יש לך מזל שלא לקחנו ממך 200 ₪ מדמי הכיס, שהמדביר לקח." אבי החזיר לי בגדול.
לא ידעתי איך לענות אז פשוט בעטתי במיטה שלי. ואז נאנקתי מכאבים, כשבעטתי ברגליים של המיטה.
בטוח שאבי הסתכל, חייך חיוך מרושע וחשב לעצמו: 'מגיע לך..' ואז הוא יצא מהחדר.
גם אני יצאתי, לא אהיה בחדר המצחין הזה יותר.
ואז, הכיס שלי רטט. יותר נכון, הפלאפון שלי.
'דן', הופיע לי בפלאפון.
"היי דן. מה קורה?" ניסיתי להתעלם מה 'נעיצת העיניים' שלו בלימודים.
"בסדר.. איתך?"
"בסדר גם, מה שלום עודד?"
"הוא קצת חולה, כאב לו הראש. אני חושב שגילו לו אלרגיה לנרקיסים." זה היה נשמע כאילו דן עשה לי בכוונה, אבל לא הייתה לו סיבה לעשות זאת. הרגשתי שאני נבלעת שוב.
"את פה?" הוא שאל לאחר דקה בלי תשובה.
"כן.. פשוט זה קצת מוזר, אני.." לא ידעתי איך להגיד את זה.
"כן?"
"אני.. אני ראיתי פרחים בגינה שלי, נרקיסים.. יכול להיות שהוא עבר ליד, קטף כי הוא אהב ולא שם לב שהוא אלרגי..?"שיקרתי, לא הייתי בטוחה בשקר שלי.
"לא חושב. למה שהוא יקטוף פרח מהגינה שלך? הגינה שלך אחורית, איך הוא הגיע לשם?"
איך הוא לעזאזל יודע את זה? הוא ראה את הבית שלי מתישהו?
"איך ראית את הבית שלי?"
"ראיתי אותך נכנסת אחרי הלימודים." עכשיו הכול ברור.
"אהה… אז למה התקשרת?"
"אני.." הוא התקשה לומר זאת..