אהבה ושטויות אחרות: פרק ראשון

ראשי הלם בכאב, ועיניי היו מעט מטושטשות, אך זה לא עצר בעדי מלראות אותה, ואני חייב להגיד לכם, היא הייתה יפהפייה, אבל מהסוג שלא יודעות שהן כאלה, מהסוג שלרוב לא מסתבכות עם בחורים כמוני.
"לאין את הולכת, יפהפייה?" אני שואל והיא קופאת במקומה פניה במרחק כל-כך קצר משלי שממש נשמנו את אותו האוויר.
אני מנשק אותה, יודע שזה הדבר האחרון שהיא רוצה שאעשה, אך הייתי חייב, אני לא זוכר את הלילה לפני כן, אבל הייתי רוצה לזכור איך זה לנשק אותה.
למרבה ההפתעה היא מחזירה לי נשיקה, דבר שכמעט הייתי בטוח שהיא לא תעשה.
"אני הולכת הביתה" היא אומרת וקמה על רגליה, מחזיקה בידה נעל שכנראה נעלמה תחת המיטה לפני כן."יש לי שיעור בעוד שעה ואני לי ממש כוונה לעשות צעדת בושה היום." היא אומרת, מנסה להישמע רגועה לחלוטין, אך משהו בגופה עדיין מתוח לחלוטין, אולי זו היד המחזיקה בבגדים ואולי זה המתח בכתפייה, ואולי, זה המבט הזה בעיניה, כמו של איילה מפוחדת.
"אני אסיע אותך." אני אומר וקם מהמיטה לפני שהיא מספיקה לומר משהו, ואני כבר עומד בדלת לבוש לחלוטין, כאשר היא מבינה שהיא צריכה להתנגד לזה.
"אתה לא צריך." היא אומרת ויוצאת אחרי מהדלת, קולה בקושי נשמע מאחורי קול הגשם שנכנס דרך החלון.
"את בטוחה שאת רוצה ללכת במזג האוויר הזה?" אני שואל בעודי סוגר את החלון, ומחפש את המפחתות למכונית, היא שותקת לא אומרת דבר, פשוט מביטה בי ותוהה כמה גרוע זה כבר יכול להיות.
"קדימה." אני אומר והולך אל הדלת, אך היא ממשיכה לעמוד שם, מבולבלת מעט, לא מבינה משהו.
"את באה?" אני שואל, מתחיל לתהות האם זה לא בסדר לנעול אותה פה, אך לאחר שנייה אני מחליט כי עדיף לא לעשות זאת.
"אני חושבת שנכנסנו מהדלת ההיא." היא אומרת ומצביעה על דלת בצד השני של המסדרון אך אני לא מעיף יותר ממבט קצר לעבר הדלת וממשיך בדרכי.
"זה לא משנה אנחנו יוצאים דרך ההיא." אני עונה ותופס בידה בשביל לזרז אותה, ידה חמימה בידי, דבר שהוא מוזר, משום שאני כל-כך קר שלרוב אני לא שם לב לדברים כאלה.
מיותר לומר שבמשך כל הדרך אנחנו שתקנו, מלבד כמה הוראות פה ושם שהיא זרקה.
ולמרות שלא החלפנו יותר ממספר משפטים ספורים, לא היינו מוכנים להיפרד כאשר המכונית נעצרה מול הבית שלה, פשוט ישבנו בשקט והבטנו מחוץ לשמשה.
"אני צריכה ללכת." היא אומרת בסופו של דבר ומתחילה לשחרר את חגורת הבטיחות.
אני מביט בה, חושש שלא אפגוש אותה יותר לעולם, אך אני לא יכול שלא לחשוב שזה כנראה לטובתה.
שנייה לפני שהיא יוצאת מהמכונית, מישהו עולה במדרגות הגשה לבית, אך הוא לא נכנס לתוכו, הוא רק עומד שם, כאילו הוא מחכה למישהו, לא חשבתי שזה מוזר, דבר שהשתנה ברגע שראיתי את פניה, היה בהן בלבול, כאילו היא לא מבינה מה הוא עושה פה.
"אני חושב שאת מאחרת, רוצה שאני פשוט אסיע אותך לשיעור?" אני שואל, משהו אומר שלי שזה יהיה הדבר הנכון לעשות, והמבט על פנייה היה אסיר תודה לחלוטין.
"אני אשמח." היא אומרת, ומחייכת אליי, אני טעיתי, אתם יודעים, חשבתי שהיא יפהפייה, אך לא ידעתי שהיא יכולה להיות אפילו יותר יפהפייה.
הבטתי בה בזמן שהתנעתי את המכונית, ורציתי לפגוש אותה שוב, לדעת מה עובר בתוך הראש היפה הזה.
עמדה בינינו שתיקה, אבל מהסוג הנחמד, כזו שלא גורמת לאי-נוחות
"הגענו." אמרתי בסופו של דבר, והיא הביטה סביבה כנראה מופתעת שהגעתי למקום נכון, היא הרי לא נתנה לי הוראות.
"ניחשתי." אמרתי בזמן שהיא פתחה את הדלת, ושלחתי לעברה חיוך, היא חייכה בחזרה, לא אומרת דבר, אלא פשוט יוצאת מהמכונית והולכת אל עבר בית הספר, לא מביטה לאחור, אך משום מה, הייתה לי הרגשה שזו לא תהיה הפעם האחרונה בה אני אפגוש אותה.