אהבה ושטויות אחרות: פרק שלישי

אני לא יודע מה בדיוק גרם לי לצאת מהמיטה באותו היום, אולי היה זה כאב הראש שלי שדרש תשומת לב ואולי זה היה דילן אשר דפק על דלתי במשך כל חמש דקות מזכיר לי שהוא מושך אותי לדאבל דייט, אני לא יודע מתי הוא יפסיק עם השטויות הללו, אבל אני מניח שהוא ימשיך לפחות עד שאהיה נשוי ואולי אפילו מעט לאחר מכן.
אני לא יודע מה חשבתי לעצמי אתמול אתם יודעים, ידעתי שדילן לא ישכח לי את ההבטחה שלי לא חשוב כמה שיכור אני אהיה, ובכול זאת הלכתי ושתתי אתמול את הזיכרונות, או שלפחות ניסיתי.
ניסיתי לשכוח אותה, את הנערה משבוע שעבר, זאת שהייתה לה ההגינות להסמיק לאחר שהיא ניסתה לברוח לפני שאני אתעורר, זאת עם החיוך המתוק שפגשתי למספר שעות שאני אפילו לא זוכר, ואני שונא את עצמי על כך, על שהצלחתי לשכוח את הזמן שהיה לי עם זאת שאין סיכוי שאפגוש פעם נוספת בחיי.
"אוון, אני חושב שהן הגיעו, אתה מוכן לפתוח את הדלת?" דילן צעק מחדרו, ואני ניתקתי את מבטי מין המראה בסלון, תוהה מה יקרה אם אסרב לפתוח את הדלת, האם אוכל לחזור לישון?
לא, הוא לא ייתן לי, לעשות זאת, אני חושב בזמן שאני ניגש אל הדלת, פותח אותה, יודע פחות או יותר מי נמצא מאחוריה.
"מריה." אני מציין, והיא מחייכת אליי את חיוכה המקסים, מוזר לחשוב שלנערה כמוה יקראו מריה, כל הופעתה צועקת כי אין מצב שזה שמה.
"אוון." היא אומרת במתיקות מזויפת, וחולפת על פניי, הולכת אל חדרו של דילן, הייתה לי הרגשה שאלא נראה אותם הערב, ושזו הפכה להיות פשוט פגישה עיוורת עבורי.
"קאסי?" מריה קוראת בשמה של הנערה, היא עמדה בגבה אליי ולא יכולתי לראות את פניה. "אני מקווה שתהני." היא אומרת וזורקת חיוך אל עבר הנערה שמסתובבת למשמע קולה.
"לא יודעת לגבי, אבל אני בטוחה שאת תהני." אומרת הנערה, וברגע שאני מצליח להתיק את מבטי מהשיער הלבן שלה, טוב, האמת שהוא כמעט לבן, היו לה קצוות ורודים-סגולים, מעט דהויים אם תשאלו אותי, הבנתי שאני מכיר אותה, אם כי לא הבנתי מאיפה, עד הרגע שבו היא חייכה, והבנתי שהיא זו שחשבתי שלא אפגוש יותר בחיים.
"היי, אני קאסי." היא אומרת פונה אליי סוף-סוף וחיוכה לא מסגיר את אותו בלבול שעיניה מביעות לנוכחותי. "אני חושבת ששכחנו להחליף שמות בפעם הקודמת." היא מוסיפה, וגורמת לי לחייך, נראה שהמבוכה מהפעם הקודמת עזבה אותה, ואני שמח שכך, הדבר היחיד שמתאים לה הוא החיוך שלה, ושום דבר מלבד זה.
"אוון, כפי שבטח הבנת מחברתך שלא כל-כך קדושה שם." אני אומר ומסמן בראשי על חדרו של דילן, אלוהים, הם היו כל-כך רועשים, אפשר היה לשמוע אותם כל הדרך עד לדלת, וזה לא מרחק קטן כל-כך.
"תגידי, רוצה להסתלק לאנשהו?" אני שואל אותה מחייך."לא נראה לי שנראה אותם בקרוב." אני אומר, היא צוחקת וזזה מעט אחרונה, מפנה לי מקום.
אני עדיין לא כל-כך בטוח לאין נלך, אין הרבה לעשות בשכונה שלנו, כל מה שיש פה זה בתים ומכוניות, אין אפילו עץ אחד בשטח, אפילו לא עשב שוטה אחד.
"יש פארק לא רחוק מכאן." אני נזכר, ומתחיל ללכת בדרך בה לא הלכתי מהיום בו אני ודילן עברנו לכאן, לפעמים, זה נראה לי כמו נצח, כאילו גרנו פה מאז ומתמיד.
"נשמע נחמד." היא אומרת ותופסת בידי, אבל לא בצורה מביכה, אני מניח שהמבוכה שהייתה אמורה להיות בפגישה הזו, נעלם משום שדבר לא יכול להיות מביך כמו הבוקר ההוא.
אני מביט בעיניה, ומקווה שהרגע הזה יימשך לנצח, אבל אני יודע שזה לא יקרה, יודע שגם אם נחליט להפוך את זה למשהו רציני, יהיה לנו בעיות, ואני מניח שלא מעטות, אלא אם כן, היא תחליט שהיא לא רוצה להיות איתי, ואז לא יהיו בעיות כלל, לפחות לגבי הנושא הזה, אבל כמו שאמרתי, אני פשוט רוצה להישאר ברגע הזה, ולא לחשוב על שום דבר אחר מלבד חיוכה המדהים והשקיעה היפה ברקע.