אהבה וצרות אחרות 2 פרק 2

"סליחה,גברתי?" הסתובבתי וראיתי איש מבוגר,בשנות השישים שלו, קורא לי "כן אדוני?" שאלתי בנימוס "תוכלי להביא לי מרטיני עם קרח?" הוא שאל וחיוך קטן עלה מתחת לשפמו "מיד אדוני" חייכתי אליו ופניתי להכין את המשקה שלו "מותק,תביאי לי עוד בירה תודה" אחד הצעירים שהתנחלו על הדלפק קרא לי ועם המצב רוח שהיה לי באותו יום לא קיבלתי את הקריאה הספציפית שלו ברוח טובה. "מותק? מותק תקרא לחברה שלך שיושבת לבד בשולחן כי החבר המניאק שלה לא יודע איך להתייחס לאישה..לה תקרא מותק..וכדאי שתמהר כי אני במקומה הייתי זורקת אותך לכלבים. בעודך חי." חייכתי אליו חיוך ציני והגשתי לאיש המבוגר יותר את המרטיני "תודה..וכל הכבוד" הוא מלמל לי והושיט לי שטר של מאתיים שקל "תלא לא אדוני,תודה לך!" קראתי לו אבל המוזיקה גברה על קולי ככל שהתרחק "איזה יום יום חג איזה חג יום יום" מלמלתי בשמחה כשאני מביאה לכולם את המשקאות שלהם והדקות עוברות להם בעוד המצב רוח שלי בשמיים. "נהיית ברמנית אה ילדונת?" הסתובבתי אל הקול המוכר וראיתי את דור מחייך אליי את החיוך האופייני שלו "ילדונת? טוב הגיוני בהשוואה לעמלק שאתה קורא לו חברה שלך" הסתובבתי לשים קרח בתוך הכוס מנסה להתעלם ממנו כמה שרק יכולתי ולשמור את המצב רוח שלי כמה שיותר גבוה. "עוד לא התגברת על השנאה שלך אליה?" הוא שאל בחיוך ושיחק עם מפית שהייתה מונחת על הדלפק "חלילה שנאה! אני כל כך אוהבת את התופעת טבע שנקראת עמית שאני רוצה לקבור אותה מתחת לאדמה. עדיין חיה." אמרתי מחייכת והגשתי לאדם האחרון את המשקה שלו "זה רק אני או שהתחלת להתאמן?" הוא שאל ואני נשענתי על הדלפק כמה מטרים לידו מחכה שאדם נוסף יזמין משקה. "זאת רק אני או שהרגע סקרת את הגוף שלי?" שאלתי אותו והזזתי את ראשי טיפה אל כיוונו. "אני יענה על השאלה הזאת אחרי שתביאי לי בירה" הוא אמר וחייך חצי חיוך פלרטטני. "תירגע עם החיוכים שלך פלירטי שרק בדרך לכאן" פתחתי בירה קרה מהמקרר והגשתי לו על מפית. "חשבתי שהתבגרת בשנתיים האלה" הוא אמר ותפס את הבירה.
"אתה יכול להפסיק לדאוג לי. התבגרתי מספיק בשביל להגיד לך שאני לא אוהבת לא את החברה שלך ולא אותך. מה שאומר שאני נורא אעריך אם פעם הבאה שתראה אותי פשוט תתעלם ואל תפנה אליי." נשענת מולו וכמה סנטימטרים אחדים היו בין ראשינו סקרתי את גופו בעיני. "אפשר לדעת למה?" הוא שאל ולאחר כמה שניות אחדות של שקט עמית הגיעה "עזוב" התרחקתי משניהם והנחתי את המגבת הלבנה על כתפי. "היי" הוא תפס בידי מעל הדלפק והסתכל עליי ממתין. "דור,ההורים שלי רוצים לומר לך שלום" עמית הניחה את ידיה על כתפיו והסתכלה עליי במבט עצבני. שחררתי את ידי מאחיזתו והלכתי מהם מתירה את הקשר של הסינר שלי וזורקת אותו הצידה."דניאל!" צעקתי כשנכנסתי למטבח ונעמדתי מול הבעתו המופתעת "אני עושה לעצמי הפסקה." הודעתי לו והלכתי מבלי לבקש תשובה "היי!" דניאל תפס בידי וסובב אותי אליו "דבר ראשון,שלא תעזי לקבוע לי דברים. ודבר שני,הפסקה קצרה!" הוא שחרר אותי ואני הלכתי אל השירותים ממהרת להכנס לאחד התאים.
"היי" שקד נכנסה כששטפתי את פי "בואנה..שיחקת אותה!" היא צחקה ונשענה על הקיר "על מה?" ניגבתי את פניי וראיתי את השתקפותה המשועשעת של שקד "דור יושב ליד עמית מחפש אותך איזה חצי שעה כבר!" היא צחקה והמשיכה "אין לי מושג מה אמרת לו אבל זה עבד. הוא יושב בפרצוף תשעה באב כשעמית לא מפסיקה לנסות לתפס עליו. אני אומרת לך הוא עוד לא התגבר עלייך..שזה אומר פרוטקציות בצבא!"
"זה אומר שנתיים של סבל..ואני לא שמה אם הוא התגבר או לא כי את האמת..לא היה לו על מה להתגבר.." יצאתי מן השירותים והסתננתי למטבח בלי שדניאל ישים לב. פתחתי את המקרר וישבתי באיזו פינה מרוחקת. המקום היחידי שדניאל לא יחפש אותי בו. "בן זונה" נצמדתי לקיר ומלמלתי.
**אחרי התאונה שקרתה לפני שנתיים הרבה אמרו לי שהשתנתי. התאמצתי נורא לחזור למי שהייתי פעם. לא כעסתי על דור. ממש לא. זאת לא הייתה אשמתו בכל העניין הזה. זאת הייתה אשמתי. אני רצתי לכביש,אני לא שמתי לב למה שקורה סביבי,הכל אני. אבל כשהתעוררתי בבית החולים התעוררתי לחדר שבו אמא שלי ישנה והשקיות שהיו מתחת לעיניים שלה היו עצומות. לידה ישבה בר שנרדמה על אחת מהכריות שלי. אבא שלי ישב לידי עם השלט בידו ועיניים עצומות. הרגשתי הרגשה נעימה בחזה שלי רק מלראות אותם לצידי ולא יכולתי להחניק את החיוך שעלה על שפתיי. אבל כשהרמתי טיפה את העיניים ראיתי את דור. לא רדום. ממש לא. פעיל ביותר. היד שלו הייתה מתחת לשערה. הידיים שלה שיחקו עם שערו. השפתיים שלו עשו את רוב העבודה. הוא אף פעם לא גילה שראיתי אותו מנשק את עמית מול החדר שלי. נישק? יותר בלע. הלשון שלו חיפשה את הטחול שלה. הנשיקה הזאת לא הייתה מיועדת לילדים מתחת לגיל 12 זה בטוח. ניסיתי לקום. אין לי מושג למה. אבל הרגליים שלי כאבו כאילו סובבו לי אותן אלף פעמים וקשרו חזק חבל סביבן. בהיתי בהם כמה דקות. כמה דקות נורא אכזריות. לא יודעת למה הרגשתי מין..בעלות נקרא לזה? הרגשתי נבגדת. הרגשתי פריארית. יכולתי לראות את ההזדמנות שהייתה מול העיניים שלי כל הזמן הזה עכשיו בורחת ונופלת לידיים של עמית,שמיד מנצלת אותה. הרגשתי את הדמעות כבר עומדות להתפרץ מעיניי. נשכבתי בחזרה על המיטה ועצרתי את נשימתי. שניות לאחר מכן המכשיר צפצף וכל הנוכחים בחדר התעוררו באחת. עצמתי את עיניי וחיכיתי. עוד קצת ליה. עוד קצת ולא תצטרכי לראות אותם יותר. כל מה שקרה תשכחי. מסך שחור ירד עליי ושאלתי את עצמי אם ככה זה מרגיש למות? המסך השחור הזה נתן למוח שלי הפסקה. אחת ארוכה. לא יודעת,ככה הרגשתי. ואז משהו קטע את ההפסקה הזאת. פתאום הרגשתי שאין לי חמצן. שכל שנייה שעוברת החמצן נעלם. ניסיתי לפתוח את העיניים אבל לא הצלחתי. עד שהמשהו הזה חזר שוב. ואז,אז פתחתי את העיניים וניסיתי לנשום את כל האוויר שיכולתי להכניס לריאותי. מצאתי את עצמי במצב ישיבה,אמא לידי עם דמעות זולגות על לחיה ולידה בר עם מבט מפוחד. אבא הניח את ידו על גבי והסתכל עליי עם עיניים אדומות. "סליחה" לחשתי להם ושלושתם עטפו אותי בחיבוק ענקי. סובבתי את מבטי וראיתי את הרופא לידי במבט מופתע. "מה קרה?" שאלתי אותם והרופא התקרב אליי. "ליה..את היית ללא דופק לכמה דקות" הסתכלתי עליו המומה. "מתתי?" שאלתי אותו והוא הנהן להסכמה. לא שאלתי אותו יותר שאלות. הסתכלתי לימיני ולא ראיתי אותו יותר. אולי הוא נעלם? אולי קמתי למציאות נטולת דור? זה מה שחשבתי. עד ששבועיים אחרי שהשתחררתי מהבית חולים ראיתי אותו בפעם הראשונה מאז התאונה. אם לא מחשיבים את הפגנת החיבה שלו עם עמית. כשירדתי מהאוטו הוא הסתכל עליי המום. אני בטוחה שאלפי מחשבות עברו לו בראש. אבל אותו רגע רק רציתי לצעוק לו כמה שאני שונאת אותו. כמה שאין סיכוי בעולם שאני אחזור לדבר איתו כמו פעם. שאם ההזדמנות שלי ברחה ממני אז אין שום סיבה שזה לא יקרה גם לו. בגלל זה כבר שנתיים שלמות שיש לי שנאה טהורה לילד הזה. ילד..עכשיו הוא גבר.**