אדם- פרק 1 (משוכתב)

היא הייתה קרובה אליי. במידה מפחידה. הזהירו אותי שזה מה שיקרה, אבל סירבתי להקשיב לכולם. הסכין השלופה שלה הוצמדה לגרוני, אך זה לא הפריע לי כלל. זה הרגיש כל כך… טבעי. כאילו זה היה אמור לקרות. שיערה הלבן היה פרוע לגמרי, ועיניה האפורות נמלאו סיפוק כשהסכין החדה החלה לשסף את גרוני. הריח המתכתי היה באוויר, והבטן שלי התהפכה. יבבה חלושה נפלטה מפי כאשר הסכין החלה להתעמק בבשרי. ככל שהסכין התעמקה יותר בצווארי, כך גם בטחונה התערער. עיניה החלו לדמוע, אך היא המשיכה, תוך כדי מלמול מילות עידוד אל עצמה.
"תגמרי עם זה," לחשתי בשקט. היא לא רצתה לגמור עם זה. היה ניתן לראות זאת בידה הרועדת. היא התבוננה בי, בתקווה שאגיד דבר נוסף, אך כבר לא יכולתי.
"אני מצטערת," היא אמרה לבסוף.

התעוררתי בבהלה. רציתי להעיר את אמילי, אך יכולתי להרגיש בחסרונה. כמה מפתיע. היא בטח שוב הלכה 'להיפגש עם כמה חברים טובים.'
משב רוח קר נכנס דרך החלון הפתוח שליד המיטה. התרוממתי כדי לסגור אותו, אבל לפני שהספקתי להבין מה קורה, נערה קטנה נכנסה דרך החלון הפתוח. עיניה הירוקות בלטו בחשכה.
"תתרחקי," אמרתי לנערה בקול רועד, בזמן שידי חיפשה את הטלפון שלי. הנערה רק עמדה שם. עיניה הירוקות התבוננו בי בלעג. "אני מזהיר אותך, אני אקרא למשטרה," פלטתי מפי. צחקוק קצר נפלט מפיה.
"אני לא חושבת שזה יהיה חכם," היא אמרה.
"סליחה?"
"שמעת אותי."
"תסתלקי."
"אני לא יכולה להסתלק," היא אמרה בקשיחות.
"רוצה לראות שכן?" שאלתי בזמן שידיי גיששו באפלה, בחיפוש אחר חפץ שיעלף אותה לזמן מה. כעבור שניות ספורות מצאתי ספר כבד. כמה חבטות בראש, והיא תהיה מעולפת. הרמתי את הספר, אך לפני שהספקתי להסתער עליה היא הפילה אותי על הרצפה, והראש שלי נחבט בקיר. עוד לפני שהספקתי למצמץ, אגרוף הוטח בבטני. צעקה של כאב נמלטה מפי. צעקות של אנשים נשמעו מבחוץ.
"תסתום חמור. הם ישמעו," היא אמרה ויכולתי לראות את הפחד ניצת בעיניה.
"תסתלקי," מלמלתי בקול רפה.
"עוד מעט," היא הבטיחה.
"עכשיו," התעקשתי. הצעקות התגברו, וכך גם הפחד בעיניה.
"בבקשה," היא אמרה בקול רועד. "הם.. הם יהרגו אותי!" היא אמרה ודמעות יצאו מעיניה.
"לא היית צריכה להכות אותי," המשכתי בעקשנות.
"אני מתחננת," היא אמרה בקול חנוק. רציתי לומר משהו, אך לפני שהספקתי, יכולתי להרגיש בנוכחותם של עוד אנשים בחדר. לעזאזל, שכחתי לסגור את החלון.
"אז הינה את," אמר קול של גבר. "חשבת שתוכלי להתחבא?" הוא שאל בגסות.
"תעזוב אותי," אמרה הנערה. פתאום היא לא נשמעה כל כך קשוחה.
"היית צריכה לחשוב על זה מוקדם יותר," אמר קול נערי יותר, והנערה השמיעה צרחה. הפחד התחיל להתפשט בגופי, וקפאתי. לא היה ניתן לראות מה נעשה בחשכה, אך הייתה לי הרגשה לא טובה לגבי זה.
"תעזבו אותה," אמרתי לפתע. רציתי לבעוט בעצמי.
"ואם לא נעזוב אותה?" שאל הנער בעניין רב.
השתתקתי. לא יכולתי לעשות כלום.
"אני אלך לטפל בו," אמר הקול הנערי, וזה היה הדבר האחרון שזכרתי.

***
לו אנשים זרים היו צריכים לתאר את אמילי במילים ספורות, הם היו אומרים שהיא מעורערת בנפשה, חבריה היו אומרים שהיא משוגעת ובני זוגה הקודמים היו אומרים שהיא 'כלבה בוגדנית'. לא היה ניתן להתכחש לתיאורים הללו. היא יצאה לשוטט בחוץ ימים שלמים, וכשהייתה חוזרת, משהו תמיד השתנה במראה שלה. לפעמים חזרה עם שיער צבוע, לפעמים עם קעקוע חדש, והייתה את הפעם ההיא שחזרה עם עגיל במפשעה. נוסף על כך, סימני מציצה ונשיכות הופיעו על צווארה מפעם לפעם. אבל ברגע שבו התעוררתי במיטה וראיתי אותה מחזיקה בידי, לא היה אפשר שלא לסלוח לה.
"אדם," היא אמרה בהקלה רבה. התבוננתי בה. לשיערה השחור נוספו פסים ירוקים. עיניה האפורות נראו מודאגות.
"איפה היית אם?"
"אמרתי לך, הלכתי לבקר את ג'ף," היא אמרה, והדאגה בעיניה התחלפה עם בושה.
"שוב? מה את כבר עושה שם?" שאלתי בתמימות, למרות שידעתי בדיוק מה היא עושה שם.
"הוא עשה אתמול מסיבה," היא ענתה ונעה באי נוחות. נשמתי עמוק. אין צורך להיעלב. אמילי אמנם מסתובבת עם גברים נוספים, אבל בסופו של דבר היא חוזרת אליי. היא תמיד חוזרת אלי.
"מה קרה לך?" היא שאלה כעבור מספר דקות של שתיקה.
"פרצו לדירה שלנו," מלמלתי.
"הדירה נראית מסודרת."
נהדר, עכשיו היא תחשוב שאני הוזה דברים.
"אתה, לעומת זאת, שכבת מחוסר הכרה על הרצפה," היא המשיכה.
"הייתי נורא עייף."
"אז בגלל זה החלטת לישון על הרצפה כשהמיטה הייתה רחוקה ממך בסנטימטרים ספורים?" היא שאלה בהרמת גבה.
"תופתעי לגלות שהרצפה היא מקום נוח לישון עליו."
"אדם," היא אמרה וגלגלה בעיניה. היא אף פעם לא אהבה את חוש ההומור שלי.
"אני בסדר," עניתי וזייפתי פיהוק, בתקווה שתעזוב את הנושא. לא היה לי את האומץ לספר לה מה קרה.
"אתה פצוע," היא אמרה, לא מרפה מהנושא.
"אני מרגיש בסדר גמור."
" יש לך שריטות על הלחי שלך."
"הלחי שלי בסדר," אמרתי בקימוט מצח.
"חמש שריטות," היא אמרה ונגעה בלחיי הימנית.
"חמש שריטות," חזרתי אחריה. משום מה, לא יכולתי להרגיש אותן.