אדוני השטן – פרק 1.

שלום לכם, יקיריי, אני רואה שרק עכשיו נפגשנו.
הפחדתי אתכם? סליחה, זה לא בכוונה, או שכן.
הרשו לי להציג את עצמי. שמי אינו נחוץ כרגע, ואני מעדיף לא לגלות אותו, נחמד להיות אנונימי.
קראו לי שיטורי. (הערה: שיטורי – מוות.)
וכאן הסיפור מתחיל.
~~~
ישבתי על אחד הבניינים בקליפורניה.
צפיתי באנשים רצים ממקום למקום, כאילו הם מחפשים אוצר יקר שאבד להם. משום מה, זה שיעשע אותי, גיחכתי והלכתי משם.
תמיד תהיתי למה המין האנושי קיים, הם סתם מין שצריך להיכחד. אני מעדיף חרקים, הם קטנים וחמודים.
אני יודע שחלק מכם יגעלו מזה, אבל כן, אני אוהב חרקים, אני יכול לגדל אותם כחיות מחמד ולא להיגעל.
תמיד אמרו לי שאני שונה, אני מקבל את זה כמחמאה, אני אוהב כמעט את כל מה שבן אדם רגיל לא אוהב, כזה אני, ולא אשתנה אף פעם.
סקרלט, לחשתי לעצמי את השם הזה שוב ושוב. אני בטוח שאני תוהים עכשיו למה היא כל כך "חשובה" לי, נכון?
יש לי חשבון לא קטן לסגור עם אחיה הגדול, הוא זה שהעיר אותי משינת אלף השנים שלי.
חבל, היה נחמד לישון.
עצרתי באחד הבתים והצצתי בחלון, הבית היה מלא בריחות של בשמים. איכס, אני שונא את הריח הזה.
"סקרלט!" שמעתי צעקה מתוך הבית. נערה בסביבות גיל השבע עשרה, בעלת שיער בצבע חום אגוז המגיע לסוף צווארה ועייני שוקולד מלוכסנות רצה אל המטבח. "כן, אימא?" היא שאלה והסיטה קווצת שיער חומה ממצחה הגבוה.
כנראה שזו סקרלט, חשבתי. הן דיברו על לקנות דברים, והנערה יצאה מביתה.
עכשיו מגיע התור שלי.