אדום חזה: פרק שני

"אני חושב שהיא מתכננת משהו, את יכולה לשים עליה עין בבקשה?" אני שואל ויודע שאימא שלי הייתה עושה את זה גם אם לא הייתי מבקש, אבל עם כל מה שקורה לאחרונה, יכול להיות שהיא לא שמה לב לשינוי, ופשוט קיוויתי שהיא תוכל לעצור את ארוסתי מלעשות משהו פזיז.
"אין לך ממה לחשוש, אני אדאג שהיא תשאר פה בריאה ושלמה." היא מבטיחה לי ואני נושם לרווחה, אם מישהו היה יכול לגרום לדלילה לחשוב בבהירות זו הייתה אימי, או לפחות אני מקווה שהיא עדיין יכולה לעשות משהו, אלוהים יודע מה עובר בראשי של דלילה כרגע. רעש נשמע מאחורי, אבל כבר התרגלתי כל כך לכל רעשי הרקע של הבסיס, שלקח לי רגע להבין שלא רק שאימי שמע גם היא את רעש הירי, אלא שהוא הפחיד אותה למוות.
"אני חייב ללכת, אני אוהב אותך." אני אומר אל תוך הטלפון ומנתק את השיחה לפני שאימא שלי תספיק לחקור לעומק על תפקידי, אין לי הלב לספר לה ששולחים אותנו לחזית מחר. אני יודע שסיפרתי זאת לדלילה, אבל מעולם לא יכולתי להחביא ממנה דבר, זה היה אחד הקטעים שלנו, תמיד ידענו כשהשני לא אמר את האמת, למרות שהיא בהחלט הייתה יותר טובה בהסתרה שלה. אני מקווה שאימי תצליח לסכל את תוכניתה של דלילה, אני לא יודע מה אני אעשה אם משהו יקרה לה, אני לא יודע מה תהיה המוטיבציה שלי לשרוד את המלחמה בלעדיה.
אני מביט סביבי ולא יכול שלא לתהות איך אני אשרוד את המלחמה בכלל, אנחנו עדיין רחוקים מהקרבות והחזית, אבל עדיין ניתן לראות את שרידי המלחמה בכל מקום, בין אם זה באנשים, למרות אני לא בטוח שעדיין אפשר לקרוא לגופות המהלכות האלו אנשים, ובין אם זה ריח אבק השריפה שתמיד עומד באוויר. אני קם ממקומי ומתחיל ללכת אל עבר האוהל שלי, בעיקר כי אני יודע שיש לי רק עוד כמה שעות של שינה סבירה לפני שאני אאלץ להיכנס לגיהנום.
אני נשכב על השק השינה שלי ובמשך זמן מה אני פשוט מדמיין שאני שוב בבית, שאני יכול להרגיש בריח המאפים באוויר, בצחוקה של אימי, בשירתה של דלילה, אלוהים, אני יכול לשמוע את קולה בבהירות שהייתה מביישת שמי בוקר ללא עננים. תמיד היה לה קול צלול, ערב לאוזן, תמיד חשבתי שהיא צריכה להצטרף לתיאטרון ולשיר את אשר על ליבה, אך היה לבחורה גם מוח מרשים, והיא העדיפה להתעמק בלימודי המתמטיקה וההנדסות השונות, למרות העובדה שהיא הייתה צריכה להילחם עבור כל צעד שהיא לקחה בשדות האלו, בגלל שהיא הייתה כל מה שהם לא היו, היא הייתה אישה ממעמד הביניים ללא שום כוח או קרובים שיבטיחו את מיקומה באוניברסיטות, במיוחד לא בגילה הצעיר. אני עדיין עדין מתפלא לפעמים שמישהי כמוה בכלל נתנה לי מבט שני, זאת אומרת, אני בקושי סיימתי תיכון והיא לא רק דילגה על כיתות אלא הצליחה לקבל תואר לפני שאני בכלל תהיתי אם כדאי לי להמשיך ללמוד אחרי התיכון.
אני חייב להודות שאני מתגעגע לימים ההם, כאשר הדבר היחיד שהפחיד אותי היו ספרי הלימוד עברי הכרס של דלילה, אלוהים אני מתגעגע לספרים האלו, או שיותר נכון לומר שאני מתגעגע לדרך בה הם הריחו כמוה.
יריות נשמעות במרחק והמחזה בדמיוני נגמר באותה מהירות שבה הוא החל, אך הדבר לא הפך אותי לאמיתי פחות, לא לעזאזל, זה רק הפך הכל לאמיתי בצורה כואבת, זה הפך את הגעגוע שלי לבור ללא תחתית.
אני קם ומתחיל לאסוף את הדברים שלי, יודע שאני לא אמצא שקט בקרוב ושאני לא אתחיל לדבר אפילו על שלווה. בקושי ראיתי את ההתחלה של המלחמה הזו, אבל כבר עכשיו ידעתי שלא אנחנו נהיה אלו שיקבעו את סופה, לא הגופות המדממות שלנו הן אלו שיזעזעו את דורות העתיד, אנחנו לא נהיה חלק מהפיתרון של המלחמה הזו. אנחנו רק פה בשביל למשוך זמן עד שהם ימציאו משהו שינצח את המלחמה הזו, בגלל שבסוף היום לא אנחנו הם אלו שיסיימו את המלחמה הזו. לא, אלו יהיו האנשים המשכילים, אלו שעדיין נמצאים בבתיהם אי שם מעבר לים, אנשים שממשיכים להמציא נשקים חדשים, יותר מסוכנים והרסניים בכל פעם. הרי כולם יודעים שמה שיסיים את העולם הזה הוא לא פושעים אלא אנשים רגילים לחלוטין המכינים פצצות ורובים, אנשים שמאמינים שיש להם את ההצדקה לקחת את חייהם של אנשים אחרים.