אדום חזה: פרק שלישי

אני מרימה את התיק על גבי ומביטה בתחנת הרכבת סביבי, כל זה כמעט מזכיר לי את הפרידה שלי תומס, רק שזה שונה לחלוטין. צ'רלי עזב כשהוא יודע שיקיריו יתגעגעו אליו, אבל גברת דורקיין לא התחממה לרעיון שאני אתגייס למאמץ המלחמתי ובלעדיה לא נשאר לי איש במדינה הזו. תומס עזב כשהוא יודע שמישהו יחכה לו שיחזור, אבל אני לא בטוחה שהוא בכלל ירצה לראות אותי ברגע שאגיע לחזית, ואימא שלו אמרה שאם אני אצא מדלת הדירה שלו, עדיף שלא אחזור. הסיבות שעזבנו גם הן כל-כך שונות, הוא היה חייב לעשות זאת על פי צו הממשלה ולמרות כל הסיבות והתרוצים שאני יכולה לתת, הייתי חייבת להודות שעשיתי זאת מרצוני החופשי.
אני מנערת את ראשי, מנסה לסדר את מחשבותיי, להתמקד בדברים החיוביים.
החדשות הטובות הן שעברתי את כל המבחנים שלי עד עכשיו בהצטיינות וכל מה שנותר לי זה קורס חובשים צבאיים באורך של כמה חודשים ואז אוכל לצאת לדרכי.
החדשות הרעות הן שזה היה רעיון ממש מטומטם.
אני לא יודעת אם הוא אפילו עדיין יהיה בחזית עד שאני אגיע לשם, כל-כך הרבה יכול לקרות לו אפילו במהלך השבוע הקרוב שקשה לי לחשוב על מה שיקרה לו עד שאני בכלל אהיה שימושית בחזית. הוא עשוי להיפצע, למות, הוא עשוי להיות מוגדר נעדר עד שאני אגיע וכל זה בהנחה שאני בכלל אצליח לעבור את הקורס הזה, שאני אחיה מספיק זמן בשביל למצוא אותו.
אני מחזקת את אחיזתי בתיק ונכנסת אל הרכבת, אם אני אמשיך להתמהמה כל הדאגות שלי לא יהיו חשובות בגלל שאני אפספס את הדרך היחידה שלי להגיע לבסיס.
אני כל-כך רוצה להתקשר ולדבר עם תומס שאני עוזבת הכל ומתחילה לחפש את הטלפון שלי, לוקח לי יותר מידי זמן להיזכר שהשארתי את הטלפון אצל גברת דורקיין. ידעתי שהטלפון שלי היה המכשיר היחיד אליו צ'רלי יכול להתקשר תקשר, שאימא שלו סירבה לקנות אחד בגלל שהיא חשבה שזה בזבוז כסף ולמרות שתמיד רציתי להתכווח איתה על העניין הזה. הקטע הוא שבסופו של היום היא בכל זאת גידלה אותי ואני לא התכוונתי למנוע ממנה שיחה עם הבן שלה, במיוחד לא אחת שעשויה להיות האחרונה שלהם. אני ממש מקווה ששיחת הטלפון ההיא לא תהיה האחרונה שלנו, בגלל שלא אמרתי לו שאני אוהבת אותו ואני לא חושבת שאני אוכל לחיות עם עצמי אם הוא ימות בלי שהוא ידע כמה הוא חשוב לי.
אני מסדרת את המדים שלי ומחפשת את המושב שלי. ביום רגיל לא הייתי טורחת לחפש אותו אפילו והייתי מתיישבת במושב הפנוי הראשון, אבל הרכבת הזו מיועדת לאנשי צבא, והיו לי מספיק בעיות בלי שאיזה קצין ישב לי הראש.
אני מוצאת את המושב שלי בסוף אחד הקרונות ומתיישבת בו באנחת הקלה. יש לי הרגשה שהגב שלי כבר שונא אותי בגלל המשקל של התיק שלי, ולא סחבתי אותו כמעט בכלל עדיין. לא יכולתי שלא להשוות את התיק שלי לתרמיל של צ'רלי, ולמרות שהוא בהחלט היה קל יותר, המשקל של התיק שלי עדיין הרגיש כאילו הוא פי שלוש ממשקל גופי.
אני מניחה שזה היה רעיון טוב להשאיר כל דבר בעל ערך בדירה, זאת אומרת לא תהיה לי בעיה פשוט לנטוש את התיק הזה בגלל שלא היה בו שום דבר חשוב, בל לא ידעתי מה הייתי עושה עם עצמי אילו היתי מאבדת את טבעת האירוסים שלי.
נשארו לי אולי עוד חמש דקות לפני שהרכבת תצא לדרכה, ואז עוד כמעט ארבע שעות עד שאגיע לתחנה שלי, מה שאומר שהדבר הנכון לעשות יהיה לנסות להשלים שעות שינה. ביליתי הרבה יותר מידי לילות בלמידה ושינון, בניסיון לוודא שאני אקבל את התפקיד שרציתי. לא ישנתי כבר כל-כך הרבה זמן שלשקיות השחורות של השקיות השחורות שלי כבר יש שקיות שחורות משלהן.
אני שומעת את צליל האנשים סביבי, נשמע שכמעט רובם מכירים לפחות אדם אחד ברכבת הזו משום שהם ממשיכים לפטפט ללא דאגות. אני כל-כך עסוקה בניסיון לטבוע ברעש חסר המשמעות סביבי שכמעט ופספסתי את רעש הצעדים של האדם שהתיישב מולי.
ההפתעה שלי כל-כך גדולה שאני לא מצליחה לעצור בעד עצמי מלפתוח את העיניים שלי ולהביט בו.
עיניים כהות ושיער חום קצוץ קצר, הוא נראה כל-כך רגיל שאילו הייתי פוגשת אותו ברחוב כנראה לא הייתי נותת לו מבט שני. הוא מביט בי בסקרנות, כאילו הוא לא שם לב אליי לפני כן.
"אני כל-כך מצטער, לא התכוונתי להעיר אותך!" הוא אומר בזריזות ומחייך אליי. הוא אולי נראה כמו כל בחור אחר ברחוב, אבל החיוך שלו היה שווה זהב והיה לו קול עמוק מספיק בשביל לגרום לי לתהות אם זה באמת היה הוא שדיבר.
"זה בסדר, יהיה לי עוד מספיק זמן לישון." אני אומרת בשקט וזזה מעט בשביל שהוא יוכל לשבת בתנוחה נוחה יותר. הבטתי במדים שלו וידעתי שרוב הסיכויים הם שהוא ירד מהרכבת הזו הרבה לפני, הוא הרי היה טייס, מה שאמר שהוא בטח ירד בתחנה של שדה התעופה בדרך למשימה או במקרה הצורך בבסיס ארכם, שם הוא יחכה להנחיות הבאות שלו.
"היי, אני קאי רוקו." הוא אומר ומושיט לי את ידו ללחיצה. אני תוהה למה הוא מנסה בכלל להתידד איתי, הרי רוב הסיכויים שלא נראה אחד את השני ברגע שהוא ירד מהרכבת הזו.
"דלילה מרקסן." אני משיבה, ולוקחת את ידו את ללחיצה. היא הייתה גדולה בהרבה משלי, אבל זה לא היה משהו חדש בשבילי, הוא בטח גם היה גבוה ממני בלפחות ראש.
"פחדתי שאני לא עומד להכיר אף אחד בקורס לחובשים, אבל אני חושב שאנחנו נסתדר בצורה נפלאה." הוא אומר, קולו קליל אבל אני יכולה לראות שהוא לא נינוח כמו שהוא מנסה להיראות. אני יודעת שהוא בסדר גמור עם העובדה שהוא לא מכיר אף אחד, אז יכול להיות אולי שהוא פוחד מהנסיעה ברכבת? אני ממש מקווה שאני טועה בגלל שאם הוא פוחד מרכבות איך הוא אמור להתמודד עם הטסה של מטוס?
"רגע, אתה גם משתתף בקורס לחובשים?" אני שואלת ברגע שמוחי מצליח להיזכר בשיחה שלנו. אני מביטה בו פעם נוספת אך כל מה שמדיו מצביעים עליו הוא מעמדו כטייס, בניגוד למדים שלי שלמרות העובדה שעוד לא עברתי את הקורס, צורחים שאני חובשת.
"כן." הוא אומר בחיוך, ומזיז את התרמיל שלו אל המושב ליד החלון, אני רוצה להעיר על כך אבל רוב הסיכויים שאם מישהו יגיע, לא יקח לו יותר מרגע להזיז אותו אז אני לא אומרת דבר. "המפקד שלי חשב שזה יהיה רעיון טוב שלמישהו בצוות תהיה הכשרה רפואית כלשהי, אבל אף אחד חוץ ממני לא היה מוכן לוותר על ימי החופשה שלו." הוא אומר ומגחך לרגע, אני לא יכולה שלא לתהות למה הוא ויתר על ימי החופשה שלו.
היה בקאי משהו שצרח שהוא נמצא בצבא כבר זמן רב, הניחוש שלי היה שהוא הצטרף עוד לפני המלחמה, ואם זה נכון, זאת אומרת שהוא לא זכה לחזור הרבה הביתה.
"למה שתסכים לוותר על ימי חופשה שעשויים להיות האחרונים שלך?" אני שואלת ובקושי עוצרת את עצמי מהלצטמרר מבחירת המילים המזעזעת שלי, אני מניחה שהמלחמה מתחילה להשפיע גם עליי, הכל נראה כל-כך אפור, מדמם וסופני.
"גדלתי במערכת, וברגע שהייתי מבוגר מספיק הצטרפתי לצבא, אין לי משפחה מלבד האנשים בצוות שלי ואני לא מתכוון לוותר עליהם." הוא אומר בקצרה ואני מביטה בו לרגע, מחכה להמשך, אבל אז אני מבינה שעכשיו תורי לדבר. אני מביטה בו עוד שנייה ומתחילה לדבר לפני שהכל נהיה הרבה יותר מידי מביך.
"אני מחפשת מישהו," אני אומרת ומעבירה את מבטי מקאי אל החלון. "הוא גוייס לחזית לפני חודש ואני חושבת שאם אצליח להגיע לחזית, אני עשויה למצוא אותו לפני שהכל ילך לעזאזל." אני מוסיפה ומנסה להתעלם מהעובדה שהכל כבר מזמן הלך לעזאזל, הכל כל-כך הרוס כבר שאני אפילו לא בטוחה למה יצאנו למלחמה הזו והאם יש סיכוי בכלל שאנחנו בצד הנכון שלה.
"את לא חושבת שאת מסכנת את החיים שלך יותר מידי?" קאי שואל, מבט מודאג על פניו ואני חייבת להזכיר לעצמי שהוא לא מכיר אותי, שזה לא יהיה ברור מעליו בשבילו.
"הוא שווה את זה." אני אומרת ומחייכת אליו לפני שאני מפנה את מבטי אל עבר החלון ואננו מעבירים את שאר הנסיעה בתנומה, שתיקה או שיחת חולין, אך אנחנו לא חוזרים לדבר על הדברים הכבדים, יהיו לנו חודשים לדבר עליהם.