אדום חזה: פרק שישי

אני מחזיק את המברק הזעיר בידי ובוהה בו, מקווה שהוא פשוט יעלם, שזו לא האמת.
אני עברתי גיהנום בצבא הזה, לחמתי ואיבדתי אנשים, לעזאזל במלחמה הזו איבדתי יותר ילדים מאשר גברים, כי בזמן שגברים בורחים לנערים בני 17 ו18 אין עדיין את המוח לברוח, בדיוק כמו שלי לא היה.
אני איבדתי כל כך הרבה במלחמה הזו, אבל שרדתי הכל בשביל שיום אחד אוכל לחזור הביתה ולשבת לצחוק עם דלילה, אבל אני לא בטוח שבכלל אוכל לשרוד עכשיו, שלא לדבר על לצחוק, כאשר אני יודע שהיא מתה.
אני שרדתי חודשים בשדה הקרב, מרחק אלפי קילומטרים וכמעט יום טיסה מהבית, נפצעתי, החלמתי וחזרתי להילחם, ודלי מתה במדינה שלנו, רק כמה שעות נסיעה מהבית.
זה משגע אותי, העובדה שהיא ניסתה להצטרף אליי בחזית, אבל היא מתה פשוט בגלל שהיא היתה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, בגלל שטרוריסט מטומטם החליט שהדרך הכי טובה להעביר את הנקודה שלו היא לרצוח אנשים.
אני רוצה לכעוס עליה, הרי אמרתי לה, לעזאזל התחננתי בפניה שהיא תישאר לשמור על אימא שלי, אבל אף אחד לא אומר לדלילה מה לעשות, לפעמים נראה לי שאפילו היא לא שולטת בעצמה, היא פשוט עושה-ישתה דברים ועוצרה לחשוב כשכבר מאוחר מידי.
זה כל-כך קשה לחשוב עליה בזמן עבר, קשה לי לחשוב שהנערונת שתמיד הסתובבה לי בין בהרגליים לא תשב איתי יותר ותצחק איתי על דברים סתמיים, היא לא תלמד אותי נוסחאות מסובכות שאני אשכח תוך דקה, לעזאזל אני לא אראה יותר את חיוך מיליון הדולר שלה, ותמיד צחקתי שגם אם נהיה עניים, כל עוד היא תוכל לחייך אנחנו נהיה בסדר, אבל היא לא תחייך יותר ואני לא חושב שאני אי פעם אהיה בסדר שוב.
אז אני פשוט ממשיך לבהות במברק, יודע שלא הייתי אמור לקבל אותו, שלא באמת הייתי המשפחה שלה, אבל היא רשמה אותי כבעלה בדיוק כפי שאני רשמתי שהיא אישתי כאשר הצבא שאל. אני תוהה האם אני אמור לספר לאבא שלה שהיא מתה או שאין צורך לבזבז את האנרגיה שלי על אדם שמעולם לא היה אכפת לו, במיוחד כאשר זה כבר לא יכול לתקן כלום.
אני עומד מעל הקבר שלה אבל אני יודע שהיא לא שם, לא רק בגלל שהנשמה שלה עזבה מזמן אלא בגלל שלא נותר ממנה דבר אחרי הפיצוץ, אז אני פשוט עומד מעל קבר ריק ומקווה להתעורר, מקווה שכל זה רק חלום רע.